1. בפניי בקשה לחילוט מוצג (קטנוע מסוג סאן יאנג מ.ר. 1840051, להלן: "הקטנוע") לטובת המדינה, לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה").
הנאשם הורשע בביצוע עבירת גניבה, על פי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, אותה ביצע בעודו רכוב על גבי הקטנוע.
גזר הדין ניתן ביום 1/2/2005, כאשר במעמד זה ציינה ב"כ המאשימה כי תרצה לבקש את חילוט הקטנוע, אך נתבקשה על ידי בית המשפט להגיש בקשה זו בכתב.
הבקשה לחילוט הוגשה רק ביום 29/1/06 כאשר עוד קודם לכן, ביום 26/1/2006, טרם הגשת בקשת החילוט, פנה הסנגור בבקשה להשבת הקטנוע.
2. לטענת הסנגור אין לבית-המשפט סמכות לדון בבקשה מאחר וסעיף 39(ג) לפקודה חל
עד למועד גזר-הדין, ולאחר מכן אין עוד באפשרות התביעה לעתור בבקשת חילוט. לחילופין טען כי גם אם העניין מצוי בסמכותו של בית-המשפט, עקב חלוף הזמן ממועד מתן גזר-הדין ועד היום, כיוון שלא נעשה שימוש ראייתי ו/או ענישתי בקטנוע, ולאור השתלשלות העניינים - אין הצדקה עניינית לחילוט, מה עוד שהנאשם סיים לשאת את עונשו בגין העבירה ויש בכך כדי להענישו בשנית.
3. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים והמצב המשפטי, הגעתי למסקנה כי דין בקשת החילוט להתקבל.
סמכות בית-המשפט
4. סמכות בית המשפט נתמכת במספר מקורות:
א. לשון החוק- סעיף 39(ג) לפקודה:
"צו חילוט לפי סעיף זה יכול שיינתן בין בגזר הדין ובין על פי עתירה מטעם תובע".
"עתירה מטעם תובע" מתווספת על הסמכות ליתן הצו בגזר הדין, היינו ברור כי המדובר בעתירה שלאחר גזר הדין;
ב. דברי ההסבר לנוסחו המתוקן של סעיף 39 (ה"ח התשכ"ט, 825) תומכים בלשון החוק ומבהירים כי הוראת ס"ק (ג):
"באה להבהיר כי צו החילוט, בכל מקרה של חילוט, יכול להינתן בין בגזר הדין ובין בצו נפרד
לאחר מכן
על פי עתירת תובע"
(ההדגשות לא במקור);
ג. תכלית החוק- צו החילוט הוא עצמאי ונפרד, ואין הכרח שיהא חלק מגזר הדין. המדובר בסנקציה המוטלת על הנאשם, כדי לשרת את התכלית ההרתעתית, לפיה מי שעושה שימוש בחפץ לשם ביצוע העבירה (או בנסיבות אחרות המאפשרות חילוט), נוטל עליו הסיכון כי בנוסף לעונש שיוטל עליו - אותו חפץ יחולט. אין כל הצדקה עניינית להגביל גדרו של הצו רק עד לגזר הדין דווקא;
ד. פסיקת ביהמ"ש העליון קובעת כי אמנם יש לנסות ולשלב הגשת בקשת החילוט, ככל שהדבר מתאפשר, בסמוך למועד מתן גזר הדין, אולם ניתן להגיש הבקשה גם מאוחר יותר ואין בהגשתה לאחר גזר הדין כדי לפסול את הבסיס המשפטי לה [ראה ע"פ 4148/92
חוסין מועד נ' מדינת ישראל, לא פורסם (22.9.1994), להלן: "עניין מועד"; רע"פ 5776/05
אודי ראובן נ' מדינת ישראל, לא פורסם (31.7.2005)].
5. לפיכך, העניין מצוי בסמכות בית-המשפט ואין כל מניעה להכריע בו.
חילוט הקטנוע
6. על פי סעיף 39(א) לפקודה, בית-המשפט רשאי להחליט על חילוט בנוסף לכל עונש אחר, בהתקיים שלושה תנאים מצטברים (ראה ע"פ 623/78
יצחק
סוראני נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (3) 523) ואשר אין מחלוקת כי מתקיימים בענייננו:
א. הנאשם, שהינו בעל הקטנוע, הורשע בדינו;
ב. הקטנוע נתפס על ידי המשטרה (על פי הוראות הפקודה);
ג. הנאשם הורשע בעבירת הגניבה, אותה ביצע בעודו רכוב על גבי הקטנוע, דבר שסייע לו לבצעה.
במסגרת ההכרעה בשאלת החילוט,
"אמת המידה היא במהותה ובעוצמתה של הזיקה בין החפץ לבין העבירה ובחומרתה של העבירה
"[עניין מועד].
בענייננו, הנאשם ביצע את העבירה בעודו רכוב על גבי הקטנוע, מה שסייע לו לבצעה ומעיד על זיקה ישירה בין השניים.
לפיכך, יש מקום לכאורה להורות על חילוט הקטנוע.
אופן הפעלת הסמכות בענייננו
7. הבקשה לחילוט הוגשה כשנה לאחר מתן גזר-הדין, ומספר ימים לאחר פנייתו של הסנגור בנושא. הבקשה לא לוותה בכל נימוק מדוע הוגשה זמן כה רב לאחר מועד מתן גזר הדין.
אמנם המדובר בשיהוי רב ללא צידוק כלשהו, כאשר תקופת זמן של שנה אינה מהווה פרק זמן סביר. מאידך, איני סבור כי חלוף הזמן השפיע בצורה כלשהי על רלבנטיות החילוט, שנותרה בעינה, או פגע במידה משמעותית בנאשם[ראה גם בש (י-ם) 5140/05
מדינת ישראל נ' סעוד בלאונה, לא פורסם (5.9.2006)].
8. גם בהתחשב בכך שהנאשם סיים לשאת את עונשו בגין העבירה דנן, איני מקבל את טענת הסנגור כי המדובר בענישה כפולה, במיוחד בהתחשב בכך שבגזר הדין לא הושת על הנאשם קנס כספי כלשהו.