כתב האישום שבפני הוגש ב- 23.10.06 נגד אברהם הללי, יליד 1936 (להלן:
"הנאשם"). על כתב האישום חתום עו"ד ניר ביטון, שבאותה עת שימש כתובע במדור תביעות תל-אביב. בכתב האישום נטען שב- 6.10.05, וב- 7.10.05 איים הנאשם לפגוע במי שהיתה בת-זוגו, תוך שהוא אוחז במוט. לנאשם מיוחסת עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "
החוק").
ב - 20.11.06
בישיבת ההקראה, כפר הנאשם בכל העובדות שיש בהן לבסס עבירה. באותו מעמד הצהירה התובעת שהתיק נגנז וחודש בעקבות ערר שהגישה המתלוננת. לבקשת הנאשם מונתה לייצגו עו"ד מאיה רייטן - סטול מהסנגוריה הציבורית (להלן: "
הסנגורית") לייצג את הנאשם.
ב - 29.01.08, נדרשה הסנגורית לחידוש ההליכים וטענה שהדבר נעשה שלא בהתאם להוראות החוק.
התביעה הגיבה לטענה בכתב ובע"פ, את עמדתה ניתן לסכם בקליפת אגוז כדלקמן: ב- 21.01.06 עררה המתלוננת על ההחלטה לסגור את התיק. בעקבות הערר החקירה הושלמה והוגש כתב אישום. על פי הטענה התביעה/המשטרה מוסמכת לפתוח תיק חקירה שנסגר בעקבות ערר ולהורות על השלמת חקירה, שהיא בגדר נסיבה חדשה המצדיקה הגשת כתב אישום לבית המשפט. לדעת התובע, עו"ד בן-הרוש כעולה מתגובתו בכתב, סעיף 64(א) לחסד"פ מקנה למתלונן זכות ערר, במידה ובקשתו לחדש הליכים לא מתקבלת. משכך אין, לדעתו, פגם בהחלטתו של עו"ד ביטון להגיש את כתב האישום, והיא עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסק הדין בבג"צ דותן.
בהתבסס על רישומים שביומן החקירות, ביקשה הסנגורית לדחות תשובת התביעה. לגישתה עולה מהרישומים שרמ"ח תחנת מסובים, אשר הורה על סגירת התיק, הוא היחיד שטיפל בו, והוא זה שהורה לחדש את ההליכים וזאת בניגוד להוראת סעיף 64 לחסד"פ. אין רישומים נוספים ביומן החקירות.
העדר רישום כאלה, מבסס מסקנה שהגשת כתב האישום נגועה בפגם, המצדיק מחיקת כתב האישום על פי סעיף 149(3) לחסד"פ.
לחילופין ביקשה הסנגורית לקבל שעומדת לנאשם הגנה מן הצדק הקבועה בסעיף 149(10) לחסד"פ שכן ההתנהלות המשטרתית פגעה במרשה באופן ממשי. להערכת הסנגורית, אילו גורם מוסמך היה נדרש לעררה של המתלוננת, יש אפשרות שהערר לא היה מתקבל וההליכים לא היו מתחדשים. לתמיכה בטיעוניה הגישה הסנגורית לעיוני החלטותיהן של חברותי לערכאה כבוד השופטת לבנה צבר בת"פ 2582/05 וכבוד השופטת שריזלי בת"פ 06/ 6840.
לאחר ששמעתי הטיעונים, עיינתי ברישומים שהוגשו לעיוני ובהחלטות הגעתי למסקנה שהדין עם הסנגורית.
סעיף 64(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע את ההסדר החוקי בדבר הגשת ערר על החלטה שלא להעמיד לדין כדלקמן:
(א)
על החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין, משום שאין בחקירה או במשפט ענין לציבור, שלא נמצאו ראיות מספיקות או שנקבע שאין אשמה, רשאי המתלונן לערור כלהלן:
(1) על החלטה שניתנה על ידי גוף חוקר או תובע כאמור בסעיף 12(א)(1)(א) או (2) - לפני פרקליט מחוז, פרקליט מפרקליטות המדינה שמונה למנהל תחום עררים או פרקליט מפרקליטות המדינה, בדרגה שאינה פחותה מסגן בכיר א' לפרקליט המדינה, שפרקליט המדינה הסמיכו לכך;"
עינינו הרואות שהמחוקק איבחן במפורש בין סמכויותיהם של חוקר או תובע, לסמכויותיהם של פרקליטים ויועמ"ש. לאלו הראשונים סמכות להחליט על סגירת תיק חקירה, בעוד שהסמכות להחליט בערר מסורה, ליועמ"ש, לפרקליט המחוז או לסגן בכיר לפרקליט המחוז, או לגורם מוסמך בפרקליטות המדינה,
ולא לחוקר או לתובע שטיפל בתיק קודם לערר.
במקרה שבפני, החומר והתרשומות שבתיק החקירה, שהוגשו לעיוני מעלים כדלקמן:
1. ב- 21.12.05 נשלחה למתלוננת הודעה על החלטה שלא להוסיף לחקור או להעמיד לדין את הנאשם מהטעם שנסיבות העניין אינן מצדיקות את המשך החקירה והתיק נסגר.
2. ב- 24.01.06 הגישה המתלוננת ערר על ההחלטה הנ"ל.
3. בו ביום, היינו ב- 24.01.06 נכתבו ביומן החקירות שתי הערות:
א. הראשונה מחוקה בטיפקס, ונותרו גלויות רק חותמת הגומי וחתימתו של יעקב אוסטרוב רמ"ח תחנת מסובים.
ב. השנייה נכתבה, על ידי גורם
שלא הטביע על חתימתו, חותמת גומי, וזהותו נותרה עלומה. גם כתב היד ניתן לפיענוח בקושי רב, אם בכלל. אפשר רק לנחש, שאותו גורם עלום הורה להשלים את החקירה. לא ברור שהוא היה מוסמך לעשות כן.