א.
רקע
בקשת הנאשמת לחיוב המאשימה בהוצאותיה, זאת לאחר זיכויה מעבירה של שימוש חורג בנכס ללא היתר, עם חזרת המאשימה מכתב האישום ולאחר שכפרה קודם לכן הנאשמת בעובדותיו.
למען השלמת התמונה יצוין, כי החלטה זו ניתנת בהתאם להחלטת ערכאת הערעור, שקיבלה את ערעור הנאשמת והחזירה את שאלת ההוצאות, לדיון ולמתן החלטה מנומקת.
עוד יוער, כי הן החזרה מאישום והן מחיקת כתב האישום בעקבותיו, נעשו בכתב, ללא נוכחות הנאשמת ו/או בא כוחה ואף הבקשה לפסיקת הוצאות נעשתה בשלב מאוחר יותר, בדיעבד בכתב, קרוב לחודש ימים לאחר שנמחק כתב האישום, תוך שקבעתי אז, כי לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות. עתה, משהוחזר העניין כאמור, הנני מחוייב איפוא במתן נימוקי ומכאן החלטתי זו.
ב.
טיעוני הצדדים
ב"כ הנאשמת טען, כי הגיש מסמכים למאשימה ובעטיים ביקשה המאשימה למחוק את כתב האישום. לטענת ב"כ הנאשמת, היו מסמכים אלו בידי התביעה, הן בעת החקירה והן בעת הגשת כתב האישום, ולו היו נבדקים אלו באופן יסודי, לא היה מוגש כתב אישום. יתרה מכך, התכנית המפורטת היתה בידי מחלקת ההנדסה של המאשימה, קודם הגשת כתב האישום, ואפילו נערכה על ידה, וכל שהיה צריך הוא להעבירה מ"חדר לחדר" כדבריו, על מנת להווכח כי ניתן לפתוח עסקים במקום. הואיל וכך, והואיל והבדיקה היתה צריכה להעשות על ידי התובע קודם הגשת כתב האישום, ביקש לפסוק הוצאות.
להשלמת טיעוניו, הגיש ב"כ הנאשמת החלטות מבתי משפט שונים, בהן פסק בית המשפט הוצאות לאחר ניהול הוכחות באותם תיקים.
ב"כ המאשימה ביקשה שלא להעתר לבקשה. לטענתה, אין בעובדה שהתביעה בהגינותה, ראתה לשקול שוב את עמדתה, צריכה לעמוד לה לרועץ. בענייננו, היתה מחלוקת בין אנשי המקצוע, האם מדובר ברישוי המתיר הקמת משרדים ולאחר שהמאשימה קיבלה חוות דעת נוספת, שעמדה בניגוד לחוות הדעת הראשונית, החליטה לחזור בה מהאישום. לענין זה, הוסיפה ב"כ המאשימה והעירה, כי פסיקת הוצאת עלולה ליצור תמריץ שלילי ולפיה תמנע התביעה מלחזור בה מאישומים, קודם תום המשפט.
בנסיבות אלו ובהעדר נסיבות מיוחדות, טענה ב"כ המאשימה כי אין לפסוק הוצאות.
ג.
המסגרת הנורמטיבית
המסגרת הנורמטיבית לפסיקת ההוצאות, מצויה בסעיף 80(א) ל
חוק העונשין, תשל"ז-1977, שלשונו :
"80. הוצאות ההגנה מאוצר המדינה
(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט
שלא היה יסוד להאשמה,
או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת,
רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה
זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט;..."
ברע"פ 960/99
דני מקמילן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נג(4), 294, דן בית המשפט בסעיף ומשמעותו :
"בעניין זה לשונה העמומה של הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין מותירה שיקול -דעת נרחב לבית-המשפט. ברם, הגם שניתן לדלות מתוך פסקי-הדין השונים שניתנו בנושא זה שיקולים שונים המצדיקים את חיוב המדינה בהוצאות ..., הרי שהפסיקה בעיקרה היא קזואיסטית. נקבע, כי על בית-המשפט "ללכת... ממקרה למקרה, ולפסוק בכל מקרה על יסוד כלל נסיבותיו ובהתאם לחוש הצדק" ...
בנסיבות אלו נפסק, כי טרם מתן החלטה לתשלום הוצאות ההגנה, יש לעבור 3 משוכות -
1. הנאשם זוכה מכתב האישום.
2. הוכח אחד מאלה -
א. לא היה יסוד לאשמה.
ב. התקיימו נסיבות אחרות המצדיקות זאת.
3. שיקול דעת בית המשפט.