פ
בית משפט השלום תל אביב-יפו
|
5555-06
11/06/2007
|
בפני השופט:
רחל גרינברג
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
עו"ד רועי לוס
|
הנתבע:
עמוס חתומה - הובא על ידי שב"ס
עו"ד אבי חימי
|
| החלטה |
1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שזו תמציתו:
ביום 31.8.07 גנב טרקטור מחפרון ג'י.סי.בי. (להלן טרקטור) ונהג בו בצורה מהירה ברחובות פתח תקווה. השוטר, שחר אורן, שנסע בניידת בכיוון הנגדי הבחין בנאשם והורה לו לעצור. הנאשם התעלם מההוראה ונסע לעבר הניידת באופן שאילץ את השוטר לסטות מהדרך. התפתח מרדף אחרי הנאשם; דלקו אחריו שתי ניידות משטרה ורכב של חברת איתורן. במהלך המרדף הנאשם נסע נגד כיוון התנועה, כלי רכב שבאו מולו נאלצו לסטות מן הדרך והולכי רגל רבים ברחו לכל עבר.
אחת הניידות הצליחה להתקרב לטרקטור הנמלט, השוטר הורה לנאשם במערכת הכריזה לעצור, אך הנאשם המשיך בנהיגתו הפראית וחסרת הרסן; "העיף" קונוסים ותמרורים שהיו בדרכו ומחסום בטון שעף לכביש לעבר מכוניות נוסעות.
השוטרים החלו לירות יריות אזהרה באוויר, אך גם זה לא עצר את הנאשם בדרכו. הוא המשיך בנהיגה הפרועה תוך חציית צמתים באור אדום; עלה ונסע על מדרכות הומות הולכי רגל והוריד והעלה את כף הטרקטור כדי למנוע מניידות המשטרה להתקרב אליו. השוטרים פתחו בירי לעבר הרכב, אך גם זה לא עצר את הנאשם.
כתב האישום ממשיך ומפרט את מעלליו של הנאשם וכשלבסוף עצר, תקף את השוטר שניגש לעוצרו ושבר את ידו
לאחר מעצרו שוחרר ע"י בימ"ש בתנאים אותם הפר.
לאחר דחיות חוזרות ונשנות וההשתלשלות שתפורט להלן, מעלה ההגנה שלוש טענות מקדמיות: הרשעה קודמת בבימ"ש לתעבורה בחלק מעובדות הפרשה; סיכון כפול וקיום נסיבות המקימות הגנה מן הצדק. בטרם אדון בטענות אלה, אפרט את השתלשלות הדיונים עד לשלב העלאת הטענות הנ"ל.
2. א. כתב האישום הוגש ב- 6.9.06. הדיונים נדחו מעת לעת לבקשת ההגנה לצורך קבלת חומר חקירה נוסף, ובתחילת ינואר 2007 הנאשם כפר והתיק נקבע לשמיעת הוכחות לחודש פברואר.
ב. עד למועד הנ"ל, הנאשם נעצר בתיק אחר, הודיע שפיטר את סנגורו ושכר שירותיו של סנגור אחר אשר לא התייצב לאותה ישיבה. בנסיבות אלה ונוכח חומרת העבירות, לא ניתן היה לקיים את ישיבת ההוכחות שבה הנאשם לא היה מיוצג. בישיבה שלאחר מכן, הנאשם עדיין לא היה מיוצג ומונה לו סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית. בהמשך הופיעו סנגור ציבורי וסנגור פרטי. עו"ד חימי שקיבל על עצמו את הייצוג, עתר לדחיה קצרה על מנת לבוא בדברים עם התביעה בניסיון להגיע להסדר טיעון.
ג. גם בישיבה העוקבת ההגנה עתרה לדחייה. ב"כ הנאשם הודיע כי מרשו עצור בתיק אחר, ומבקש להודות בשני התיקים - ראה פרוטוקול מיום 22.4.07. בישיבה האחרונה הצדדים הודיעו שלא הגיעו להסכמה ובשלב הזה הועלו הטענות כמפורט לעיל.
3. הטענות המקדמיות המשולבות, נשענות על העובדה שביום 24.10.06 נשפט הנאשם בבימ"ש לתעבורה בת-א בתיק 41311/06 ונדון לקנס בסך 2,000 ש"ח, פסילה בפועל של רשיון נהיגה ל- 3 חודשים ופסילה על תנאי של 6 חודשים. המדובר בדו"ח תנועה שהוגש ביום האירוע ולפיו הנאשם לא אפשר להולכי רגל לעבור בבטחה במעבר חציה ולא ציית להוראת לשוטר לעצור. לאור נתון זה טוענת ההגנה שיש למחוק מהוראות החיקוק את העבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ונהיגה בקלות ראש - הוראות חיקוק 4 ו- 7. ואם הבינותי כהלכה את עמדת ההגנה, מכוח טענת ההגנה מן הצדק, היא עותרת לביטול ו/או זיכוי מכל כתב האישום.
התביעה מתנגדת לבקשה.
דיון
5.
סעיף 149(5) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב - 1982 (להלן חסד"פ)
לשון הסעיף: "זיכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה נושא כתב האישום".
הטענה היא שהתביעה גרמה למצב בו הנאשם הועמד לדין פעמיים בגין אותן העובדות.
ההגנה כורכת טענתה הנ"ל עם טענת "סיכון כפול", אשר מבחינה מושגית כלל אינו מתקיים במקרה הנוכחי; הנאשם מעולם לא עמד קודם לכן בסכנת הרשעה בגין העבירות המיוחסות לו בתיק שבפני. הוראת החוק הרלוונטית בנוסף ל- סעיף 149 (5) הנ"ל, היא סעיף 5 לחסד"פ: "אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו...".
ההבדל בין "סיכון כפול" לבין הוראות החוק הנ"ל הוא, שהאחרונות מדברות על דיון שהסתיים וקבע תוצאות ההעמדה לדין- זיכוי או הרשעה, בעוד שהסיכון הכפול אוסר העמדת נאשם בסכנה של הרשעה בפעם שניה בסיטואציה משפטית בה ההליך הראשון לא הסתיים בזיכוי או בהרשעה.
התובע משיב לדברי ההגנה באומרו כי "הכפל לכאורה היחידי שיש כאן... זו אותה התחלה שהנאשם לא נתן זכות קדימה במעבר חציה ואז השוטר הורה לו לעצור והוא לא עצר. אבל הכשלת השוטר בתיק דנן לא מתייחסת לכך שהוא לא עצר ...אלא על מה שקרה לאחר מכן." ומוסיף התובע, כי באופן עקרוני רצוי להימנע מהגשת כתבי אישום נפרדים באותה פרשה. אך כפי שארע כאן, האירוע התעבורתי, שעל חלקו הקטן בלבד הוגש הדו"ח בגינו נדון הנאשם בבימ"ש לתעבורה, רק החל השתלשלות עניינים שחייבה הגשת כתב אישום בעבירות פליליות חמורות.
למקרא שני כתבי האישום, נגלה ביניהם שוני עובדתי כה משמעותי, עד כי כל טענה שמדובר במעשים זהים או אפילו דומים, בלתי סבירה על פניה. שתי תקנות התעבורה נשוא ההרשעה בבימ"ש לתעבורה, הן כאין וכאפס לעומת שורת המעשים והעבירות נשוא התיק שבפני. ועוד יודגש, כי במרבית העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום "הפלילי", בימ"ש לתעבורה אינו מוסמך כלל לדון.