1. ביום 9.1.96 הורשע הנאשם בת"פ 5429/95 של בית משפט השלום בת"א בעבירות סמים ורכוש, ונידון למאסר בפועל וכן ל- 18 חודשי מאסר על תנאי על עבירות אלימות, רכוש ועבירות מסוג פשע על פקודת הסמים ולששה חודשי מאסר על תנאי על עבירות סמים מסוג עוון לשלש שנים. בית המשפט קבע כי תקופת התנאי תחל מיום שחרורו של הנאשם מן הכלא.
הנאשם שוחרר מהכלא ביום 1.6.98, היינו תקופת התנאי היא עד יום 1.6.01.
2. ביום 23.12.97, עבר הנאשם עבירת סמים, נשוא ת.פ 1809/98 של בית משפט השלום בטבריה. על פי כתב האישום, החזיק הנאשם סם לצריכה עצמית בכלא צלמון. ביום 6.5.98 הורשע הנאשם בעבירה ונדון להתחייבות להימנע מעבירה. בית המשפט קבע כי המאסר המותנה נשוא ת.פ 5429/95 הוא בר הפעלה והורה על הארכתו בשנתיים נוספות, היינו עד יום 1.6.03.
3. בתיק שבפני הורשע הנאשם, בין השאר, בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית מיום 26.7.01.
לטענת התביעה, מאחר והמאסר המותנה נשוא ת.פ 5429/95 הוארך כבר בת.פ 1809/98, הרי עתה הוא חב הפעלה (בכפוף לאפשרות החריגה להארכתו הנוספת על פי סעיף 85 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, להלן: "חוק העונשין").
לטענת הסנגורית המאסר המותנה אינו בר הפעלה, מאחר והוא הוארך על ידי בית המשפט בטבריה ביום 6.5.98 לשנתיים נוספות ושנתיים אלו מסתיימות במאי 00'.
4. למרות שהטיעון המשפטי של הסנגורית אינו תקף, אין מנוס מהמסקנה כי המאסר המותנה אינו בר הפעלה. אבהיר המצב המשפטי.
טענת הסנגורית - הארכת מאסר מותנה
5. סעיף 56(ג) לחוק העונשין קובע כי כאשר האריך בית משפט את תקופת התנאי לפני תום התקופה הראשונה, תחל תקופת ההארכה בתום תקופת התנאי הראשונה. לפיכך, אילו הארכת המאסר המותנה על ידי בית משפט השלום בטבריה נערכה כדין, ההארכה מתחילה בתום התקופה הראשונה, 1.6.01 ומסתיימת ביום 1.6.03, היינו העבירה נשוא התיק שבפני נעברה בתוך תקופת ההארכה.
סעיף 52(ג) - תקופת התנאי
6. סעיף 52(ג) לחוק העונשין קובע כי באם נושא הנידון עונש מאסר ביום מתן גזר הדין, תחל תקופת התנאי ביום שחרורו מהמאסר. תקופה שהאסיר שוהה בה מחוץ לבית הסוהר, יראו אותה כתקופת תנאי מצטברת לתקופת התנאי שקבע בית המשפט (תקופה סטטוטורית), כל זאת כשבית המשפט לא הורה אחרת.
7. לכאורה, ניתן היה לטעון כי כאשר קבע בית משפט השלום בת"א, כי תקופת התנאי תחל מיום שחרורו של הנאשם מן המאסר, קבע בכך הוראה אחרת עפ"י הסיפא של סעיף 52(ג) לחוק העונשין, כלומר, התקופה הסטטוטורית אינה מתווספת לתקופת התנאי. אולם, בע"פ 5568/99
מ"י נ' שחאדה, פד"י נג(5) 43, דן בית המשפט העליון בסוגיה, ופסק כי אין בקביעה של בית משפט כי תקופת התנאי תחל מיום השחרור משום "הוראה אחרת", אלא דווקא אימוץ לשון סעיף 52(ג) לחוק העונשין, היינו תקופת התנאי הסטטוטורית תחול במקרה זה.
8. לאור האמור לעיל, לכאורה היה מקום לקבוע כי העבירה נשוא התיק שבפני נעברה בתקופת התנאי המוארכת ומאחר והמדובר בעבירה נוספת שנייה, המאסר המותנה הוא חב הפעלה.
9. אולם, אין מנוס מהמסקנה כי בית משפט השלום בטבריה שגה בקביעתו כי העבירה מיום 23.12.97 הפעילה את המאסר המותנה בת.פ 5429/95 ועל כן גם קביעתו לגבי הארכת המאסר המותנה אינה תקפה. סעיף 52(ג) לחוק העונשין קובע כתקופת תנאי סטטוטורית המצטברת לתקופת התנאי שקבע בית המשפט, מיום השחרור מהכלא "תקופה שאסיר נמצא בה מחוץ לבית הסוהר בשל שחרור בערובה..., בשל חופשה מיוחדת או מכח סימן ב1 לפרק ו (עבודות שירות - הבהרה שלי, מ.ל)".
העבירה נשוא ת.פ 1809/98 של בית משפט השלום בטבריה נעברה בעת שהנאשם היה בכלא צלמון, טרם שחרורו, ולא בעת חופשה מהכלא (כך לפחות לפי כתב האישום בו הורשע הנאשם). לפיכך, לא חלה תקופת התנאי הסטטוטורית ותקופת התנאי טרם החלה, שכן הנאשם טרם שוחרר מכלאו. על כן, אותה עבירה לא הפעילה את התנאי וכפועל יוצא מכך לא ניתן היה להאריך את תקופת התנאי ועל כן הוראת ההארכה ניתנה ללא סמכות והיא בטלה.
10. לפיכך, תקופת התנאי החלה ביום השחרור, הסתיימה ביום 1.6.01 והעבירה שעבר הנאשם ביום 26.7.01, נשוא התיק שבפני, נעברה לאחר תום תקופת התנאי.
11. לסיכום, אין כל מאסר מותנה בר תוקף על הנאשם.
ניתנה היום א' בטבת, תשס"ו (1 בינואר 2006) במעמד הצדדים