נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון, קבלת דבר במרמה, זיוף, שימוש במסמך מזויף ושיבוש מהלכי משפט.
כעובדת רקע מרכזית נטען, כי חברה בשם "אורן הסלע" (להלן: "החברה"), שקבלה היתר לבניית פרויקט מלונית (להלן: "הפרויקט"), נדחתה בקשתה להקצאת עובדים זרים לשם בנייתו.
לעניין האשמה גורסת התביעה, כי הנאשם, שהינו מנכ"ל של חברה "יפת שמש", קשר קשר לביצוע עוון ביחד עם אחרים לשם הכנסת הפרויקט לתיק הבקשות של חברתו באמצעות זיוף מסמכי החברה, במטרה לקבל במרמה את הקצאת העובדים הזרים.
במסגרת הקשר הגיש הנאשם באמצעות בנו למשרד התמ"ת בקשה לקבלת הקצאה של עובדים זרים על ידי הגשת מסמכים מזויפים, וקיבל במרמה הקצאה של 34 עובדים זרים, על אף שידע כי מדובר במסמכים מזויפים שלא נחתמו כדין. בנוסף, בעצם פגישתו עם שותפיו לעבירות, במטרה לתאם גרסאות באם יזומנו לחקירה, עשה הנאשם דבר בכדי להכשיל הליך שיפוטי ולהביא לידי עיוות דין.
טרם השיבו לכתב האישום העלה הסנגור טענה מקדמית, לפיה עומדת לנאשם "הגנה מן הצדק", שבכוחה לפטור אותו מנשיאה באחריות פלילית לעבירות המיוחסות לו. על כך נסמכת עתירתו לבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו על פי סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982, ולבטל את כתב האישום, או לחילופין לעכב את ההליך המתנהל נגדו.
מסגרת הטענות
החלת ה"הגנה מן הצדק" על המקרה הנדון נומקה בשלושה טעמים מרכזיים: א. בחירה סלקטיבית ומגמתית של עדויות, ב. אכיפה בררנית של הדין,משמע אפלייה ג. פגמים בשלב החקירה.
לעניין הטעם הראשון, גורס הסנגור כי הבחירה הסלקטיבית במתן אמון מלא לדברי נאשמים ועדים כאחד במקומות מסוימים המשרתים את צרכי התביעה ואת נוחיותה, ובד בבד התעלמות מופגנת מדברים מפורשים שאמרו אותם עדים ונאשמים - הכול בהתאם לקונספציה שנוצרה - עולה כדי אבסורד.
לעניין הטעם השני, טוען כי רשויות המדינה בחרו להימנע מפתיחת הליכים כלשהם כנגד החברה, שהינה הקרובה ביותר לפרויקט, כמו גם נגד אלה שהגישו תצהיר כוזב מתוך ידיעה כי אינו משקף את מצב הדברים. בנוסף, ננקטה סנקציה מנהלית (שלילת היתרים) שהוטלה על הנאשם על ידי משרד התמ"ת, בעוד שכנגד החברה הנוספת המעורבת בפרשה כלל לא נפתחו הליכי בירור לשלילת היתרים.
אשר לטעם השלישי, הסביר ב"כ הנאשם כי החקירה המשטרתית נוהלה שלא כדין בכך, שלא כללה את כל הפעולות הנדרשות לגילוי האמת, ובררה רק את אותן ראיות אשר התיישבו עם הקונספציה שגובשה בידי הרשות.
טענת "הגנה מן הצדק"
דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק", שמכוחה עותר ב"כ הנאשם לביטול כתב האישום, נסמכת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל כתב אישום העומד בסתירה לעקרונות הצדק הטבעי וההגינות המשפטית. משמע, במרכז הדיון ניצבת שאלת התנהגות הרשות במקרה זה- האם הייתה כה שערורייתית, מתעמרת ובלתי נסבלת עד שניתן להגדירה כפוגעת בזכויות היסוד של הפרט ומגעת לרמה קיצונית המקוממת את תחושת הצדק האוניברסאלי.
הסוגיה העומדת על המדוכה הינה, האם דבקו במקרה זה אותם פגמים וליקויים בהתנהגות הרשות באופן המצדיק החלת דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק", אשר תפטור את הנאשם מאחריות פלילית לביצוע העבירות המיוחסות לו ולזכותו מהן, אם לאו.
לשם הכרעה בסוגיה זו, נדרש בית המשפט למבחנים ולאמות המידה אשר הותוו בפסיקה ליישום ההגנה.
כיום, אין מחלוקת בדבר קליטת ההגנה מן הצדק במשפט הישראלי והשתרשותה, כפי שנקבע בשורת פסקי דין, ובראשם דברי כבוד השופט לוין בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מ"י, פ"ד נ(2), 221
"קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי באמצעות העיקרון הידוע של "הגנה מן הצדק"... נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל כתב אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית".
בבית המשפט המחוזי, ב"ש 1545/97(י-ם) היועמ"ש נ' פלוני, דינים כרך ל"ב(2) 401) נקבע כי ההגנה מן הצדק מעמידה זה מול זה שני אינטרסים:
"האינטרס הציבורי בעשיית צדק ובהעמדת עבריינים לדין ואינטרס הפרט הזכאי למשפט הוגן... השימוש בכלל זה יותר רק כקו הגנה אחרון של הנאשם, כשאין אפשרות להעניק לו משפט הוגן או כשיש פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. כמובן שהאיזון תלוי גם בחומרת העבירה".
תכליתה להבטיח קיומה של זכות יסוד של הנאשם להליכי חקירה ומשפט הוגנים, ולמנוע התנהגות שהמצפון מזדעזע והנפש נוקעת ממנה.
יישום ה"הגנה מן הצדק" יתכן אפוא ואפשרי בישראל ברם, נקבע כי על בית המשפט ליישמה במשורה ובמקרים נדירים ויוצאי דופן. החלתה תיעשה לאחר בדיקה דקדקנית של כל מקרה לנסיבותיו ומתוך שקילת תוצאות מרחיקות הלכת של הפעלת ההגנה והשלכותיה, שפירושן כי אין עוד להעמיד את האדם לדין פלילי, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו. מטעם זה נקבע, כי יש עוד לשקול לא רק שיקולים שבטובת הנאשם אלא לבחון גם שיקולים של צדק ציבורי.
ומן הכלל אל הפרט.