הבקשה ועמדות הצדדים
בפני בקשה אותה העלה ב"כ הנאשמים כטענה מקדמית, ולפיה על ביהמ"ש להורות על ביטול כתב האישום היות ולא קוימו הוראות סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש] תשמ"ב - 1982 (להלן: "חסד"פ"), ובכך נפגעה זכותם של המבקשים לפנות למשיבה, בבקשה להימנע מהגשת כתב האישום (שימוע).
אלה נימוקי הבקשה:
1. ביום 18/10/06 הוגש לבית המשפט כתב אישום כנגד הנאשמים - התיק נקבע להקראה בפני ליום 30/05/07.
2. כתב האישום מייחס לנאשמים עבירה מסוג פשע - תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 274 (3) לחוק העונשין - עבירה מיום 23/06/03.
3. כתב האישום הוגש בחלוף פרק זמן כה ממושך (למעלה משלוש שנים), דבר המנוגד להנחיה מספר 3.5 של פרקליט המדינה משנת 1989 (כתב אישום יוגש בתוך שנה מיום קבלתו בפרקליטות).
4. הנאשמים לא קיבלו כל הודעה, לפי סעיף 60 א לחסד"פ וגם חומר החקירה אשר הועמד לעיון בא כוחם, רק ביום 31/01/07, לא נמצא בו כל אסמכתא להודעה שנשלחה לנאשמים, גם פנייה נוספת למשיבה, לא זכתה לתגובה.
5. ב"כ הנאשמים, הפנה לאסופה של החלטות התומכות בגישתו וגם הפנה להחלטות סותרות, בהן הוחלט שלא לבטל את כתב האישום ולהסתפק בקיום של שימוע "מאוחר", כאשר כתב האישום נותר תלוי ועומד.
בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, ביום 17/04/07, העלה ב"כ הנאשמים טענה מקדמית נוספת, לפיה נפל פסול או פגם בכתב האישום, על רקע העדר אישור של פרקליטת המחוז, להגיש את כתב האישום בהתאם לדרישות סעיף 60 לחסד"פ.
ב"כ המאשימה חזרה על תגובתה בכתב, שהוגשה ביום 19/03/07, דהיינו לדחות את הבקשה בהסתמך על הפסיקה שניתנה במסגרת ע"פ 30541/06, בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 25/02/05, לפיו נקבע כי ההלכה הפסוקה בדבר הבטלות היחסית, מחייבת בדיקה של שני אלמנטים, האחד - הפגם עצמו והשני - תוצאת הפגם.
לשיטת המאשימה, במקרה שלפנינו, חומרת ההפרה של חובת הידוע, בזיקה לתכלית החקיקתית של זכות השימוע של החשוד בפלילים והנזק שיוסב למבקשים, אם השימוע בעניינם יערך בצילו של כתב האישום התלוי ועומד, אינם גבוהים, אם הם כלל קיימים. לעומת זאת, הפגיעה הצפויה באינטרס הציבורי, אם יבוטל האישום עד למיצוי הליך השימוע - הינה ואינה מתקבלת על הדעת. עוד לשיטת המאשימה, ניתן לרפא את הפגם, בעריכת שימוע מאוחר, מבלי לבטל את האישום.
דיון
ב- 1.01.05 נכנסה לתוקפה הוראת סעיף 60א(ד) לחסד"פ. בלשון חד משמעית, מחייב המחוקק את רשויות התביעה להודיע לחשוד על כך שקיבלה חומר חקירה, ממנו עולה לכאורה, שעבר עבירה מסוג פשע. כנגד חובה זו קמה זכותו של חשוד לפנות לתביעה בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב אישום ולקיים שימוע.
בית המשפט העליון חזר ונדרש לאחרונה להוראת סעיף 60א לחסד"פ בבג"צ 4175/06
אלבז נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2006(2), 3317 ,עמ' 3319 ופסק כדלקמן:
"
הליך השימוע, המעוגן כיום בגדרי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, מניח אפשרות לנחקר לשטוח את טענותיו במלואן, "ועל הגורם המחליט להאזין לדברים בנפש חפצה, ומתוך נכונות להשתכנע ככל האפשר שבדברים יש ממש"... מימושה של אפשרות זו פירושו מתן הזדמנות לנחקר להציג את מלוא הנתונים שבידיו קודם לקבלת החלטה סופית בדבר הגשת כתב אישום".
תורת הבטלות היחסית מחייבת בחינה קונקרטית של כל מקרה לנסיבותיו. יש לבחון את התנהלות הרשות, חומרת הפגם שנפל בפעילותיה, מהותו והפגיעה שתיגרם לאינטרס הציבורי באם החלטתה של הרשות תבוטל. אל מול משקלם המצטבר של אלה, יש לבדוק את הנזק שייגרם לפרט, שזכותו הופרה, מחמת הפגם שנפל בפעילות הרשות.
בתי המשפט המחוזיים נדרשו לשאלה: האם ניתן לרפא את הפגם באמצעות שימוע המתקיים לאחר הגשת כתב האישום? אולם לא הגיעו לדעה אחידה.
בית המשפט בירושלים פסק בע"פ 30541/06 (י-ם)
מדינת ישראל נ' יצחק כהן, שקיומו של שימוע מאוחר, כשכתב אישום תלוי ועומד בבית המשפט, יכול לרפא את הפגם.
בית המשפט המחוזי בת"א פסל גישה של "
נעשה ונשמע", כעולה מהחלטותיו, בתפ"ח 1199/05 הנ"ל, ובתפ"ח 1138/05
מדינת ישראל נ' יעקב ארד (לא פורסם) מיום 8.02.07. בשני המקרים ביטל בית המשפט המחוזי בתל-אביב את כתב האישום.
התביעה מחויבת לקיים את זכויותיהם החוקתיות של חשודים ונאשמים, ואם אינה עושה כן, בית המשפט יחייבנה לתקן את טעותה. בהעדר נסיבות מיוחדות וכשאין חשש לפגיעה ממשית באינטרס ציבורי, הפרת סעיף 60א תביא לביטול כתב האישום שהוגש תוך הפרת הוראת סעיף 60א לחוק. לאחר הביטול, חזקה על התביעה, שברוח הוראות בית המשפט העליון בבג"צ 4175/06 , תקיים שימוע, תתייחס לאדם שמולה כאל נחקר חשוד, תאזין לטענותיו בנפש חפצה ובכובד ראש, תוך נכונות להשתכנע. לאחר השימוע, תשקול הנסיבות כולן, ותחליט אם למרות כל מה ששמעה, יש להגיש כתב אישום .