החלטה בטענות מקדמיות
רקע והליכים
1. כתב האישום המתוקן, שהוגש נגד הנאשמים, כולל 17 אישומים, המייחסים לנאשמים או לחלקם, עבירות שונות לפי חוק העתיקות, התשל"ח-1978 (להלן: "חוק העתיקות"), לרבות זיוף עתיקות, פגיעה בעתיקות, מכירת חיקוי עתיקות, הוצאת עתיקות מישראל ללא היתר, סחר בעתיקות ללא רישיון, וכן עבירות שונות בקשר לעתיקות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), לרבות עבירות מרמה והונאה ו/או עבירות שעניינן "שיבוש עשיית משפט".
2. לאחר תחילת המשפט וכמצוות סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ") טענו ב"כ הנאשמים טענות מקדמיות שונות, בהן תעסוק החלטה זו.
נורמה כללית ונורמה מיוחדת
תמצית טענות הצדדים
3. טענתם העיקרית של ב"כ הנאשמים 1-3 (להלן בראש פרק זה: "הנאשמים") נוגעת להוראות החיקוק בהם מואשמים הנאשמים. לטענת ב"כ הנאשם 1, עו"ד ליאור ברינגר, במרבית האישומים בחרה המאשימה להעמיד את הנאשם 1 לדין, הן בעבירות לפי חוק העונשין, והן בעבירות שונות לפי חוק העתיקות. לשיטתו, חוק העונשין הוא חוק כללי וחוק העתיקות הוא חוק ספציפי, ועל פי כללי ברירת הדין יש להעדיף את החוק הספציפי על פני החוק הכללי. כך למשל, באישום מס' 3 הואשם הנאשם 1 בעבירת זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין) ובעבירת קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין) ובנוסף, בעבירה לפי חוק העתיקות - מכירת חיקוי עתיקה או עתיקה מורכבת (סעיפים 21 + 37(ג) לחוק העתיקות). בתמיכה לטענותיו הפנה עו"ד ברינגר לבג"צ 4445/02
ורדה מור ואח' נ' ראש עיריית הרצליה ואח', פ"ד נו(6) 900, שם, לטענתו, נקבע, כי עדיפה נורמה מיוחדת על נורמה רגילה, וכי בין שתי נורמות אפשריות יש לבחור בנורמה המקלה עם הנאשם, וכן לע"פ 297/77
מדינת ישראל נ' מוחמד טמייזה, פ"ד לב(2) 599, שם, לטענתו, נקבע פה-אחד כי אין מקום להרשיע את הנאשם, אשר הורשע בעבירות לפי פקודת העתיקות, 1929, שעניינן חיפוש עתיקות ללא רישיון וחפירה אסורה במקום היסטורי, גם בעבירת גניבה לפי פקודת החוק הפלילי, 1936, בשל כך שפקודת העתיקות היא נורמה מיוחדת. לפיכך, לשיטת עו"ד ברינגר, יש למחוק את הוראות החיקוק על פי חוק העונשין באישומים 1-3, 5, 7-8, 10-13.
4. ב"כ הנאשם 2, עו"ד חגי סיטון, וב"כ הנאשם 3, עו"ד ברק טל, הצטרפו לטענותיו של עו"ד ברינגר בעניין זה. לנאשם 2 - לגבי אישומים 6 ו-9, ולנאשם 3 - לגבי אישום 9. לשיטתו של עו"ד טל, מדובר ב
"פגם או פסול בכתב האישום" (סעיף 149(3) לחסד"פ), ויש להורות על תיקונו. עוד הוסיף מספרו של נשיא בית המשפט העליון, כב' השופט א. ברק, כי
"בסתירה בין נורמה מאוחרת וכללית לבין נורמה מוקדמת ומיוחדת - יד הנורמה המוקדמת והמיוחדת על העליונה" (א. ברק,
פרשנות במשפט, תורת הפרשנות הכללית, כרך ראשון, נבו הוצאה לאור, בעמ' 551), קל וחומר בענייננו, שהרי חוק העתיקות הוא גם נורמה מיוחדת, אך גם מאוחרת, וביקש כי הכרעה בטענות המקדמיות תינתן בשלב זה ולא תידחה לשלב מאוחר יותר, בשל שיקולי התיישנות, שיקולי יעילות הדיון ושיקולי סמכות עניינית, שהרי אם תתקבל טענתו, ישקלו ב"כ הנאשמים לבקש, כי הדיון בכתב האישום יועבר לבית משפט השלום.
5. לטענת ב"כ המאשימה, עו"ד דן בהט, אין להחיל את כללי ברירת הדין, שכן בענייננו, לא מדובר בנורמה כללית ובנורמה מיוחדת. מדובר בשני חוקים שונים, הקובעים עבירות שונות, וזאת ניתן ללמוד מהערך המוגן בכל עבירה. הערך המוגן בעבירות לפי חוק העונשין הוא מניעת מרמה והונאה, הגנה על קניינו של אדם והאוטונומיה שלו להחליט מה ייעשה בנכסיו, ועל כך ניתן ללמוד גם משמו של הפרק בו מופיעות העבירות - "עבירות מרמה, סחיטה ועושק", ואילו הערך המוגן בעבירות לפי חוק העתיקות הינו, בין היתר, הגנה על עתיקות מפני פגיעה בהן וכיו"ב והבטחת קיומו של המסחר התקין בהן. כך למשל, דורש חוק העתיקות רישיונות והיתרים מיוחדים למסחר בעתיקות, לביצוע חפירות, להוצאת עתיקות מהארץ וכו'. לשיטתו, גם אם ניתן לומר שקיימת חפיפה מסוימת בין העבירות - הרי שהאישום המרכזי הוא זה שעל פי חוק העונשין, אשר דורש יסוד נפשי חמור יותר מהאישומים לפי חוק העתיקות.
דיון ומסקנות
6. כידוע, כאשר מוגש כתב אישום המאשימה היא זו אשר בוחרת את סעיפי האישום המיוחסים לנאשם (י. קדמי,
על סדר הדין בפלילים, חלק שני, הליכים שלאחר כתב אישום (א), מהדורה מעודכנת, תשס"ג-2003, בעמ' 681 והאסמכתאות שם; בג"צ 752/80
מירון נ' מותב בית-הדין הצבאי המחוזי, מחוז שיפוט גיסות השריון ואח', פ"ד לה(1), 585). המאשימה צריכה להשתדל לבחור, בין סעיפי האישום האפשריים, את אותו האישום המבטא בצורה הנאותה ביותר את מהות המעשה, ובמסגרת זו, מותר לה לבחור בסעיף המחמיר יותר. הכלל הוא, איפוא, שאין להרבות בסעיפי אישום "סתם", אלא אם כן קיימת לכך הצדקה עניינית, כלומר, כי בהעדר ציון של מספר סעיפי אישום אין המעשה או הפרשיה באים לכלל ביטוי מושלם והולם בכתב האישום (בש"פ 5284/91
דוד לויאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 156, עמ' 160-161; י. קדמי,
שם, עמ' 675). בחירת סעיפי האישום נתונה לשיקול דעתה של התביעה, והתערבות בהחלטתה תיעשה במקרים קיצוניים בלבד, שבהן גלוי וברור שנפל פגם היורד לשורשו של עניין, או שנתגלה עיוות מהותי אחר (י. קדמי,
שם, בעמ' 681; בג"צ 935/89
עו"ד אורי גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 524). מטעם זה בלבד, יש לדחות, לטעמי, את טענות ב"כ הנאשמים בעניין זה. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך, דומני, כי אף לגופו של עניין, אין ממש בטענות אלו. אבהיר.
7. חוק סדר הדין הפלילי חולל "מהפיכה זוטא" בגישה הבסיסית שנהגה בשעתו כלפי כתב האישום: לא עוד דגש על ההאשמה הפורמלית, החוזרת על הגדרת העבירה המיוחסת לנאשם. מרכז הכובד הועתק לתיאור ה"עובדות" המשקפות את התנהגותו של הנאשם והמצב הנפשי שליווה אותן (י. קדמי,
שם, בעמ' 662 והאסמכתאות שם). לפיכך, תשובת הנאשם לאישום הינה עתה: הודאה או כפירה
בעובדות ולא
באשמה (ראה סעיף 152(א) לחסד"פ). מהפיכה זו, משפיעה גם על צורתו ותוכנו של כתב האישום - החלק העיקרי והמהותי בו הוא "פרשת העובדות" ואילו הפרק הקובע את הוראות החיקוק הוא פורמלי בעיקרו, ומהווה אך ורק השלמה לפרק העובדות. לפיכך, גם אין מניעה שפרשת עובדות אחת, תייחס לנאשם מספר עבירות, ותשמש בסיס להרשעתו של הנאשם בכל אחת מהן (י. קדמי,
שם, בעמ' 673). עיקרון זה מעוגן בסעיף 186 לחסד"פ הקובע כך:
"בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן
העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו
מעשה" (ההדגשות שלי - א.פ.).
משמע, בידי בית המשפט הברירה,
להרשיע נאשם בגין אותו מעשה במספר עבירות, ובלבד שלא
ייענש יותר מפעם אחת בגין אותו מעשה. לפיכך, אף אם נניח כי בענייננו חוק העונשין מהווה נורמה כללית וחוק העתיקות מהווה נורמה מיוחדת - הנחה שלדעתי אינה נכונה - אין מניעה כי הנאשמים יורשעו, אם אכן תוכח אשמתם לאחר שמיעת הראיות, בעבירות לפי הנורמה המיוחדת ולפי הנורמה הכללית.
לעניין זה נקבע בע"פ 51/76
דוד ראובן נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3)14, בעמ' 15:
"נמצא שהחוק המיוחד והחוק הכללי בעינם ובתקפם עומדים זה ליד זה; וכשמעשה פלוני הוא עבירה לפי חוקים שונים, ובכלל זה גם לפי חוק מיוחד מכאן ולפי חוק כללי מכאן, ניתן להרשיע את הנאשם בשל כל אחת מן העבירות, הן לפי החוק המיוחד והן לפי החוק הכללי, ובלבד שלא יוטל עליו עונש "יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה".
(וראה: ע"פ 8573/96
מרדכי מרקדו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 515).
8. בת.פ. (ת"א-יפו) 40067/99
פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה נ' ז'ק כהן ואח', דינים מחוזי, כרך לד(5) 362 ובת.פ. (ת"א-יפו) 40013/05
מדינת ישראל נ' אורי רש ואח', תק-מח 2005(1) 7992), הועמדו הנאשמים לדין הן בעבירות לפי חוק העונשין והן בעבירות לפי חוקי מס שונים. בשני המקרים, נדחתה טענת ב"כ הנאשמים לפיה הרשעה בנורמות המיוחדות לפי חוקי המס השונים, שוללות הרשעה בנורמה הכללית לפי חוק העונשין. בשני המקרים נדחה ניסיונם של הסנגורים לסמוך על בג"צ 4445/02 הנ"ל, שכן בו נדונה עדיפותה של נורמה ספציפית על נורמה כללית, אך אין הוא עוסק כלל בהקשר של ריבוי עבירות בגין אותו מעשה, אלא בהקשר פרשני אחרת, הדן בשאלה, איזו נורמה תחול, מקום שבהכרח תחול אחת מהן, וזאת מעצם הסתירה הנעוצה בקיומן זו לצד זו (ת.פ. (ת"א-יפו) 40067/99 הנ"ל, סעיף 84 לפסה"ד). אין לי אלא להצטרף לדברים אלו.
על כך אוסיף, כי גם פסק-הדין בע"פ 297/77 הנ"ל לא יוכל לסייע בידי ב"כ הנאשמים, שכן בניגוד לטענת עו"ד ברינגר, דעת הרוב בפסק הדין סברה, כי ניתן להרשיע את הנאשם הן בעבירה לפי פקודת החוק הפלילי, והן בעבירה לפי פקודת העתיקות (כב' השופטים י. כהן ומ. בן פורת, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט מ. עציוני).