המבקשים הועמדו לדין בכתב אישום במסגרתו מיוחסת לנאשמים 1,2,3 עבירה של סחיטה בכוח ובאיומים, לפי סעיפים 427 ו-428 רישא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן:
"חוק העונשין"), לנאשמים 2,4 מיוחסת עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע , לפי סעיף 499 יחד עם סעיף 428 לחוק העונשין, ולנאשם 4 מיוחסת, בנוסף, עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק.
לאחר כפירתם הכללית ובטרם הוחל בהבאת הראיות העלו סנגוריהם טענה מקדמית לבטול כתב האישום, הנסמכת על הנימוק, ולפיו להגשת כתב האישום לא קדם שימוע כמצוות הוראת המחוקק בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], תשמ"ב 1982 (להלן: סעיף 60א לחסד"פ) .
ב"כ נאשם 3 טען בשם כל הנאשמים כי בקשה זו מועלית בשלב זה של הדיון מאחר והסנגורים, שלא מונו בתחילת התיק, גילו להפתעתם כי כלל לא הוגשה בקשת מעצר כנגד הנאשמים, ולכן, בניגוד למה שסברו, אין עסקינן במקרה הנכלל בגדר החריגים שבסעיף 60א לחסד"פ.
בטיעוניהם הדגישו ב"כ המבקשים את חובת התביעה לקיים שימוע עובר להגשת כתב אישום, כדי שהוראת סעיף 60א לחסד"פ תמומש בפועל ולא תהפוך פלסתר, ולנאשמים תהא הזדמנות נטולת אילוצים לנסות ולשכנעה לא להגישו כלל, וזאת בשלב מוקדם ולא תחת צילו המאיים של כתב אישום קיים. להשקפתם, זכותם של הנאשמים נפגעת שעה שכתב האישום כבר מונח בפני בית משפט, שכן ניסיון החיים מלמד, כי קל יותר לשכנע את התביעה להימנע מהגשת כתב אישום מאשר לשכנעו להסכים לביטולו כשהוא כבר תלוי ועומד בבית המשפט. במוקד טיעוניהם לביטול כתב האישום הציבו את הפגיעה בזכות יסוד מהותית של נאשמים כתוצאה ממחדל התביעה. זכות שיש לקיימה טרם הגשת כתב האישום ולא ניתן לרפא את הפגם שדבק בה בדיעבד הואיל והנזק שנגרם לנאשמים בתיק זה חמור. עוד נטען, שמחדל זה אינו עומד בבדידותו אלא גורר אחריו מחדלי חקירה נוספים. כך למשל, לו ניתנה לנאשמים לממש את זכותם לשימוע עובר להגשת כתב האישום יכול והייתה מתבצעת השלמת חקירה חיונית כדי לבדוק את אמיתות טענתם לגבי הנסיבות בהן נאלצו לדחות את הגשתם תלונתם נגד המתלוננים על תקיפתם. לגרסתם, הגיעו למשטרה במטרה להגיש תלונה, אך בשל מצבו הקשה של נאשם 2 הופנו ע"י שוטר תחילה לטיפול בבית חולים טרם הגשת התלונה, עובדה העולה גם מחומר החקירה. כתוצאה מכך המתלונן לא נחקר תחת אזהרה, ונקודה מהותית בגרסתם לא נחקרה כלל. לביסוס טענותיהם הפנו הסנגורים לפסיקה שדנה בשאלה זו וקבעה אמות מידה לישומה של הוראת המחוקק: פ"ח 1199/05 מ"י נ' פולנסקי ,(פורסם בנבו) (להלן:"פולנסקי") ופ"ח 1138/05 מ"י נ' יעקב ארד, (פורסם בנבו) (להלן:"ארד"). בשני המקרים ביטל בית המשפט את כתב האישום בקובעו כי קיומו של שימוע מאוחר, או בדיעבד, קרי, בשלב בו כתב אישום כבר תלוי ועומד בבית המשפט, אינו רצוי מפאת ההבדל המהותי בין הסטאטוס של נחקר וחשוד לעומת הסטאטוס של נאשם, וכן בשל החשש שהמאשימה תידבק בעמדותיה לאחר שכבר גובשו ועוצבו בדמות כתב האישום.
בנוסף הדגישו ב"כ הנאשמים את העיתוי של מתן הפטור מחובת היידוע ע"י פרקליטת המחוז, שנחתם ממש ברגע האחרון, רק יום לפני העלאת הטענה, ובעקבות הודעת הסנגורים כי בכוונתם לבקש את ביטול כתב האישום.
בתגובתו טען ב"כ המאשימה כי טענת ההפתעה לוקה בחוסר תום לב והיא נשללת מן הטעם הפשוט שהתיק נפתח לפני כשנתיים והתנהלו בו למעלה מעשרה דיונים. זאת מעבר לעובדה שבין הצדדים התקיים מו"מ לעריכת הסדר טיעון, ובמסגרתו ב"כ של נאשמים 2 ו-4 ניסו לשכנע התביעה לחזור בה מכתב האישום. הליכים אלה, לטעמה של התביעה, לבשו אופי גרסת של מעין שימוע, הגם שלא באופן רשמי, ואי קיומו במתכונת הוראת סעיף 60א לחסד"פ נבע מטעות טכנית גרידא. יחד עם זאת, ההליך הפלילי החל בתיק מעצר במסגרת ב"ש 325/05, שהוגש ביום הגשת כתב האישום. לכן ברי כי המבקשים ידוע ידעו כי הם עומדים בפני הגשת כתב אישום שכן הנאשמים שהו, בתחילת החקירה, במעצר כחשודים ובהמשך שוחררו, בהסכמה, למעצר בית מלא מלווה בתנאים מגבילים. התובע הדגיש כי נערכו עימותים בין המתלונן לנאשמים עד יומיים לפני הגשת כתב האישום, כך שלא סביר שהופתעו משינוי הסטאטוס שלהם מחשודים לנאשמים. התובע הפנה לת"פ מחוזי(י-ם) 2088/06 וטען כי החתימה בדיעבד על הפטור מחובת היידוע אינה מעלה או מורידה. בנוסף, ציין כי ככלל, הפרוצדורה הנהוגה בפרקליטות היא שבכל התיקים שהנאשמים מצויים במעצר הבית ניתן פטור כדבר שבשגרה מחובת היידוע ע"י פרקליטת המחוז. מכול מקום, להשקפתו, ניתן לרפא הפגם בקיום שימוע מאוחר, ללא חשש לקיפוח הגנת הנאשמים.
דיון
אקדים בהצגת השתלשלות הדברים עד להגשת כתב האישום נשוא החלטה זו.
כתב האישום מייחס לנאשמים אישומים בגין עבירות שהתבצעו, לכאורה, החל מאי 2005 (או בסמוך לכך), ולכן לית מאן דפליג שקמה לנאשמים זכות שימוע שכן סעיפים קטנים א,ג,ז,ט להוראת סעיף 60א לחסד"פ נכנסו לתוקף החל מיום 1/1/03 וסעיפים קטנים ב,ד,ה,ו,ח לסעיף נכנסו לתוקף ביום 1/1/05.
העבירה האחרונה מבחינת הזמן המיוחסת לנאשם 4 התרחשה, לפי כתב האישום, ביום 2/8/05. הנאשמים נעצרו ושוחררו, בהסכמה, ביום 9/8/05, בתנאי מעצר בית מלא הכולל את התנאים הבאים: איסור יצירת קשר עם המתלונן או מי ממשפחתו והפקדת ערבויות ומזומן לשמירת התנאים הנ"ל.
ביום 18/8/05 הוגש כתב האישום וצורפה לו בקשה למעצר עד תום ההליכים, בב"ש 3325/05. בסעיף 9 לבקשה צוין, כי ניתן לאיין את מסוכנותם של הנאשמים בדרך של חלופת מעצר הכולל הטלת תנאים מגבילים.
השופט לנדמן דן בבקשה וקבע כי התנאים המגבילים שהוטלו על הנאשמים ביום 9/8/05 יישארו בעינם פרט למעצר הבית שפקע ביום הדיון וממילא לא ביקשה הפרקליטות לחדשו.
עינינו הרואות. הדברים ברורים על פניהם ומתבקשים מן העובדות- הנאשמים היו מודעים במהלך תקופת מעצרם ובעת שחרורם למעצר בית לעובדה כי מתנהלת חקירה. הם הוזהרו בחשדות נגדם, עומתו עם המתלונן, נחקרו אודות גרסתו, ויכלו למסור גרסתם לאירועים המתוארים בכתב האישום. כפי שפורט לעיל, כתב האישום הוגש 16 ימים בלבד לאחר ביצועה, לכאורה, של העבירה האחרונה המצוינת בו. הנאשמים שוחררו למעצר בית 9 ימים בלבד לפני הגשת כתב האישום, ולכן אני מתקשה לקבל את טענתם כי ההודעה נפלה עליהם כרעם ביום בהיר. בנקודה זו יפים הדברים הבאים שנכתבו בת"פ (מחוזי-ב"ש) 8268/06
מדינת ישראל נ' שולמן אלכסיי
דינים מחוזי, כרך לז (1), 79:
"
התביעה אינה חולקת כי הנאשם לא הועמד על קבלת חומר החקירה בידי התביעה, ולא מימש לפיכך, את זכותו לטעון טענותיו. האם יש בכך כדי להביא לביטול כתב האישום? התשובה לכך שלילית. אין חולק כי הנאשם וב"כ היו מודעים, בכל תקופת המעצר, ובמסגרת השחרור ממעצר, בתנאים מגבילים, לכך שמתנהלת חקירה. נוכח חידוש התנאים המגבילים, מעת לעת, בפיקוח בית המשפט, כמפורט לעיל, לא נעלמו מעיני הסניגוריה, באופן כללי לפחות, צורכי החקירה, מהלכי התביעה והמועד האפשרי לקבלת ההחלטה על מהות ההליכים שיינקטו. מטבע הדברים, שהייתה פתוחה בפני הנאשם אפשרות למסור גירסתו בחקירה, באופן שזכות השימוע שלו מוצתה, חלקית לפחות. ההודעה על הגשת כתב האישום, במועדה, לא נפלה איפוא על הנאשם כרעם ביום בהיר. אין מדובר בכתב אישום שהוגש במנותק מהחקירה, מרחק של חדשים ארוכים או שנים. בנסיבות אלה, היה דומה מצבו של הנאשם לזה של חשוד הנתון במעצר ומוגש נגדו כתב אישום, והפגם באי היידוע הינו טכני יותר מאשר מהותי".
כפי שנכתב לעיל ,הסנגורים טענו בפני כי יש לבטל את כתב האישום והפנו לפסיקה אחרונה של הרכב השופטת רוטלוי, בציינם כי עת ביטל בית המשפט המחוזי את כתבי האישום בתפ"ח 1199/05 ו-בפ.ח. 1138/05 התייחס בית המשפט לשאלת הבטלות היחסית והכשרת ההליך בדיעבד ע"י עריכת שימוע בעוד כתב האישום תלוי ועומד כנגד הנאשמים, ונקבע כי יש לקיים את השימוע לאחר ביטול כתב האישום גם כדי שהפרקליטות תפנים את החוק ותקיים את חובתה ליידע את החשודים בטרם הגשת כתבי אישום. ב"כ הנאשמים מבקשים לנהוג דין אחד במקרה שלפנינו בגרסם כי אין לאבחן את המקרה הנוכחי מפסיקה זו.
אין דעתי כדעתם. אפילו הופרה חובת היידוע יש לבחון את נפקות הפגם שנפל והשלכותיו על דוקטרינת הבטלות היחסית שנקלטה בפסיקה תוך בחינת נסיבות המקרה הפרטיקולארי. לטעמי, ניתן לאבחן בין המקרים המתייחסים לפסיקה שהגישה ההגנה לתמוך בעמדתה לבין המקרה הנדון בשל השוני בנסיבות, כך שלא ניתן ללמוד מהם גזירה שווה. רוצה לומר. בתפ"ח 1199/05 דובר בעבירות שהתבצעו במהלך שנת 2000, חומר החקירה הועבר לפרקליטות ביום 9/1/03 וכתב האישום הוגש אך ביום 19/12/05, כלומר בחלוף שנים. מה גם שהמאשימה אישרה כי לא קיימה את זכות היידוע, אך טענה כי המחדל נעשה בתום לב. בפ"ח 1138/05, שצוין גם הוא ע"י ב"כ הנאשמים, העבירות שיוחסו לנאשם התבצעו בשנים 2004 ו-2005, חומר החקירה הגיע למאשימה ב-7/04 וכתב האישום הוגש ב-29/8/05. יש להדגיש, כי הנאשם בתיק זה גילה את עובדה קיומו של כתב אישום נגדו מהעיתונות, עובדה השונה מהותית מהנסיבות נשוא הדיוננו. לא זו אף זו, בתפ"ח 1199/05, פולנסקי, לא הייתה המסקנה גורפת ובית המשפט סייג את קביעתו לנסיבות הספציפיות של אותו מקרה, כמתבקש מהדברים הבאים :"
בנסיבות אלה,
ובלא לקבוע מסמרות לתיקים אחרים..." (הדגשה שלי מ.ד.).
הנימוק הנוסף לבקשה המטיל ספק ביעילותו של שימוע מאוחר שעה שכתב אישום תלוי ועומד בבית המשפט, וגורס כי אין בכוחו לרפא את הפגם בשל החשש שהמאשימה "תינעל" על הקונספט של כתב האישום ותעמוד על עמדותיה בעוד טענותיהם של הנאשמים לא תיבחנה באותה מידה של פתיחות אלמלא הוגש כתב האישום, נדונה בע"פ 30541/06 (מחוזי י-ם)
מ"י נ' יצחק בן אברהם כהן ואח'
(פורסם בדינים מחוזי, כרך לז (4) 750). שם נקבעו הדברים הבאים:
"
החלטה של ראש רשות תביעה - כמו פרקליט מחוז או ראש יחידת תביעות במשטרה - להעמיד חשוד לדין, אינה דבר של מה בכך, והיא נסמכת, לאחר שיקול-דעת ומחשבה, על תשתית של ראיות לכאורה שיש בהן כדי להביא להרשעה מעבר לספק סביר. החלטה שכזו אין לבטל אך מחמת הפרת חובת היידוע, כל אימת שניתן לרפא את הפגם בעריכת שימוע מאוחר, שחזקה שיקויים בלב חפץ ואוזן קשובה. אם יסבור מי שקיבל את ההחלטה על העמדה לדין, כי יש בטיעוני הנאשם במהלך השימוע כדי לשנות את ההחלטה, חזקה שיקבל החלטה עניינית לחזור בו מהאישום. הטענה, כי פתיחותו של פרקליט מחוז או ראש ענף תביעות לקבל את טיעוני הנאשם בשימוע תהא מצומצמת יותר בשעה שתלוי ועומד כתב-אישום, לעומת מקרה שבו בוטל האישום, מטילה דופי חסר יסוד ביושרתם של ראשי התביעה ורומזת על היותם מושפעים משיקולים בלתי ענייניים. על-כן, לא נפגע אינטרס אמיתי של הנאשם בקיומו של שימוע מאוחר, כל עוד מעוכב המשפט עד למיצוי הליכי השימוע. "
בנוסף, נראה כי זכות השימוע אינה מוחלטת שכן האיסור שהוצע בהצעת החוק על הגשת כתב אישום טרם שימוע המתבקש ע"י החשוד, לא שולב במסגרת הוראת סעיף 60א, ולכן נראה כי הפרת חובת היידוע, לפחות בנסיבות שלפנינו, אינה אמורה להביא לתוצאה הקיצונית של ביטול כתב האישום:
".. עיון בחוק והשוואתו להצעת החוק מלמד כי הפרת חובת היידוע אינה אמורה להביא לתוצאה כה קיצונית של ביטול האישום. כאשר סבר המחוקק, כי הפרת זכויות דיוניות של נאשמים מצדיקה סנקציה מקדמית עוד בטרם תיבחן שאלת נפקות ההפרה על האישום במסגרת הכרעת-הדין - עשה זאת במפורש. כך למשל הורה בסעיף 77 לחוק, כי הפרת החובה להעמיד לידי הנאשם את חומר החקירה לפי סעיף 74 לחוק תגרור "סנקציה", לפיה לא תוכל התביעה להגיש את הראיה לבית-המשפט. בסעיף 60א לא קבע המחוקק כי הפרת חובת היידוע או פגיעה בזכות השימוע יביאו לביטול האישום. יתירה מכך: בהצעת
חוק סדר הדין הפליליחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] (תיקון מס' 26) (זכות שימוע), התשנ"ט-1999, נאמר כי "לא יוגש כתב אישום בעבירה מסוג פשע נגד חשוד שביקש לממש את זכותו לשימוע לפני שניתנה לו הזדמנות נאותה לממש את הזכות". העובדה שבחוק לא אומצה הצעה זו, מלמדת על כך שהמחוקק לא ראה בהפרת החובות האמורות כמצדיקות ביטול אישומים, ובפרט כאשר ניתן לרפא את הפגמים הנ"ל בעריכת שימוע מאוחר. לכך יש להוסיף, כי המחוקק לא מצא לנכון לכלול ברשימת הטענות המקדמיות שיש בהן כדי להביא לביטול אישום לפי סעיף 149 לחוק, פגמים בהליך הגשת כתב-האישום - בכלל, ובזיקה לזכות השימוע - בפרט."(שם).