1. בפני בקשה, להורות על הפרדת הדיון בתיק, בין נאשמים 2 ו-4, שהינם אב ובנו, כך שמשפטו של נאשם 4 יערך בנפרד.
לטענת סנגורם של נאשמים 2 ו-4, עו"ד יעקב נחמיה, לא ניתן לכלול את הנאשמים 2 ו-4 באותו כתב אישום, מאחר ועלול להיווצר מצב דברים שהמאשימה תעשה שימוש בעדותו של אחד כנגד השני, ואם יעשה כך, יושם לאל האמור בסעיף 4 לפקודת הראיות, הקובע כלהלן:
"במשפט פלילי אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו ואין כלפי אחד מהם להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם משנהו בכתב אישום אחד".
בפרוט טענותיו של הסנגור הועלה, בין השאר, החשש כי במידה ולא יופרד המשפט, יכול שיפגעו זכויותיו של נאשם 4, בכך שנוכח היותו כלול בכתב אישום זה, יתקשה לנהל את הגנתו באופן ראוי, מתוך זאת שיאלץ להתאים את קו הגנתו שלו לקו הגנתו של אביו, אף אם הדבר יעמוד בניגוד לטובתו הוא והכל מתוך חשש שמא קו הגנה עצמאי ירע לאביו ובכך תקופח הגנתו.
2. לעניין זה, מפנה הסנגור לאמור בבג"צ 4451/04, יוסף קסטוריאנו נ' כב' השופטת כוחן ואח' (תקדין עליון 2004 (2) 3. (להלן: "פס"ד קסטוריאנו"), שם נקבע כי : "יתכנו מקרים שבהם צרוף הנאשמים יקפח את הגנתו של אחד מהם", ועוד נקבע: "יש מקום לשקול והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה - שמא אי הרצון של האחד למסור דברים אשר יש בהם, על פי תפיסתו, כדי להפליל את האחר, אכן עלול לגרום לקיפוח הגנתו. שיקול זה מן הראוי לאזן עם מכלול השיקולים האחרים הצריכים לעניין, אותם פרטתי לעיל וכך עשה בית המשפט במקרה שלפנינו".
בעניננו, מפנה הסנגור להצהרתו של התובע, כי נאשם 4 מסר בחקירתו במשטרה כי חתם על תצהיר שיקרי, לבקשת אביו, ויש באמירה זו של נאשם 4 לשמש לחובת אביו, נאשם 2, והחשש להפללת האב מצידו של נאשם 4, הופך להיות מוחשי.
3. טרם שאדרש לטענות אלו, ראוי לעמוד במעט על טיבו ועובדותיו של כתב האישום ועל הראיות שהובאו עד עתה.
כתב האישום בתיק זה הוגש בתאריך 16/6/02.
בתאריך 4/7/02, נשמעה בפני עדות מוקדמת של עדה, אזרחית אוסטרליה, הגב' מלי רוטקוביץ, שהיא המתלוננת בפרשה העולה מכתב האישום, שתמציתו הינה, כפי הנטען בכתב האישום, כי נאשמים 2 ו-3 קשרו ביניהם קשר לזיוף מסמכים שונים ובהם מסמכים נוטריונים, וכן זייפו בנוסף מסמכים לפיהם מייפה המתלוננת, כביכול, את כוחו של נאשם 2 ואדם בשם יגאל גואטה, למכור מקרקעין, השייכים לה. בה בעת שהמתלוננת מעולם לא מכרה את חלקות הקרקע השייכות לה, ולא ביצעה כל עסקה הקשורה בקרקע זו, שערכה מסתכם בכ - 800,000 $.
לעניינו של נאשם 1, נטען, בין השאר, כי רכש את אחד המגרשים שהנאשמים התיימרו למכור בשמה של המתלוננת, וכי גם קשר עם נאשם 3 להונות את רשויות המס, באמצעות הסכמים מזוייפים.
באשר לעניינו של נאשם 4, נטען כי הצהיר בכזב, בפני שני עורכי דין, כי הינו מכיר את המתלוננת, כבעלים של חלקות הקרקע, וכך עשה אף אביו, הוא נאשם 2, שהצהיר בפני עו"ד כי המתלוננת הינה הבעלים של המגרשים וכי הינו מיופה כוחה.
עוד עולה, על פי הנטען בכתב האישום, כי בדרך זיוף זו, הפך נאשם 3 לבעלים של קרקע השייכת למתלוננת וזו הוצעה למכירה ובגינה שילם הקונה לנאשם 3, 220,000 דולר.
לנאשם 4 יוחסה עבירה של שבועת שקר. ואילו לנאשמים כולם יוחסו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ומרמה בנסיבות מחמירות, כאשר לנאשמים 2 ו-3, יוחסו, בנוסף, עבירות זיוף ושימוש במסמך מזוייף, כשלנאשם 2 יוחסה גם עבירה של שבועת שקר.
הנאשמים כפרו במיוחס להם.
4. מדובר, בפרשה סבוכה, שבגינה אמורים להעיד עדים רבים.
בשלב דברים זה, מעלה הסנגור בעיקרו של דבר, חשש, לפיו, כאמור, עלולה הגנתו של נאשם 4 להיפגע, נוכח זאת שיתכן ויבואו במנין שיקוליו, שיקולים הזרים להגנתו שלו, בעת שיבוא למסור את גירסתו בביהמ"ש, ובאלו כאמור החשש לפגיעה באביו והדבר עלול לעוות את עדותו.
כמו כן, מוצא הסנגור גם תימוכין לטענתו, בדבר הצורך בהפרדת הדיון, באמור, ע"פ 228/87, פנחס כרמי ואורנה סדרינה נ' מדינת ישראל, פד"י מב (1) 332, (להלן: "פס"ד כרמי"), שם הועמדו לדין, בצוותא, אב ובתו, כשהאב הואשם ביבוא סמים מסוכנים לארץ, כאשר מבתו נגבו מספר הודעות, שבהן הפלילה הבת את אביה. משהעידה כעדת הגנה, חזרה בה מאימרות מפלילות אלו וסתרה את האמור בהן וביהמ"ש המחוזי העדיף את האמור באמרותיה, על פני הכחשתה בביהמ"ש.
ביהמ"ש העליון קבע, כי לא ניתן היה להיזקק לאמור בהודעותיה של הבת כנגד אביה, כי משנקראה להעיד במשפט, לא זומנה להעיד לזכותו של אביה, אלא מסרה עדות להגנתה היא: "וההתייחסות אל אביה היתה תופעת לוואי למתן עדותה".
(ראה סעיף 6 לפקודת הראיות).