1. זוהי בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין התשל"ז - 1977, לפיצוי בגין מעצרו של המבקש ולהחזר הוצאות הגנתו במשפט שהתנהל נגדו בתיק פלילי 150/02.
בתקופה הרלבנטית היה המבקש "עובד ציבור" ושימש כמנהל מחלקת הגבייה במועצה המקומית שלומי. ביום 5.2.02 הוגש נגדו כתב אישום, שבו יוחסו לו עבירות אינוס, מעשה מגונה, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות ושימוש לרעה בכוח המשרה.
המתלוננת, כך נטען בכתב האישום, הגיעה במהלך החודשים מרץ-אפריל 1995 למשרדו של המבקש על מנת להסדיר את תשלום חובה למועצה המקומית ובעת ששהתה עמו במשרד, המבקש חיבק וליטף אותה וכן ניסה להוריד את מכנסיו. עוד נטען, כי זמן קצר אחר כך, הגיע המבקש לדירת המתלוננת ואמר לה כי בתוקף תפקידו עליו לבדוק את צנרת המים בדירתה. כעולה מכתב האישום, המבקש הגיע לדירת המתלוננת למטרה אחרת ואמנם, בנסיבות שתוארו בכתב האישום בשלב מסויים של הביקור, המבקש גרר את המתלוננת לחדר השינה, שם בעל אותה בניגוד לרצונה למרות בקשתה שיחדל ממעשיו.
2. המבקש כפר בעובדות שפורטו בכתב האישום. בתגובה בכתב שהוגשה מטעמו טען המבקש
"שכל מערכות היחסים בינו לבין המתלוננת היו בהסכמתה המלאה".
3. במהלך שמיעת הראיות החלטנו לפטור את המבקש מלהשיב לחלקו של כתב האישום בנוגע לעבירת ההדחה בחקירה, שכן המשיבה לא הביאה כל ראיות להוכחת אשמתו בעבירה זו.
בסופו של ההליך, המבקש זוכה מכל יתר העבירות שיוחסו לו. בהכרעת הדין החלטנו להעדיף את גירסתו של המבקש לפיה, הוא הבין והאמין כי המתלוננת נעתרת לו מרצונה. באשר לעדות המתלוננת ולאור ראיות אחרות שהוצגו בפנינו, קבענו שעל סמך עדותה של המתלוננת לא ניתן לבסס מימצאים עובדתיים שיש בהם כדי להביא להרשעת המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
4. בקשתו של המבקש לפיצוי בגין מעצרו ולהחזר הוצאות, מבוססת על שתי עילות הזכאות המנויות בסעיף 80(א) לחוק העונשין.
לטענת בא כוחו, בנסיבותיו של המקרה דנן, מתקיימת העילה הראשונה, דהיינו
"שלא היה יסוד להאשמה". לחילופין, כך נטען, חלה העילה שעניינה קיום
"נסיבות אחרות המצדיקות" לצוות על אוצר המדינה לשלם לנאשם שזוכה את הוצאות הגנתו וכן לפצותו בגין מעצרו או מאסרו.
בהתייחס לעילה הראשונה נטען, בהסתמך על ע"פ 303/02
חמדאן נ' מדינת ישראל
פ"ד נז(2) 550, כי יש לשחזר את תשתית הראיות שהיתה קיימת בידי התביעה עובר להגשת כתב האישום וכן לבחון את הראיות שהיו צריכות להיות ברשותה, באופן סביר, כדי להצדיק את הגשתו.
ב"כ המבקש סבור, כי בנדוננו היה על המשיבה "להסיק" שהזיכוי "צפוי מראש", וזאת כבר בעת הגשת כתב האישום. בהקשר לכך פורטו 3 נסיבות: העובדת הסוציאלית אשר טיפלה במתלוננת משנת 1999 העידה, שהמתלוננת נוטה שלא לפרש נכונה את המציאות; המתלוננת כבשה את עדותה במשך שש שנים מאז קרות האירועים שתוארו בכתב האישום; קיומן של סתירות שנתגלו במהלך עדותה של המתלוננת וחוסר עקביות בגירסתה.
באשר לעילה החילופית נטען, שהיא מתקיימת בעניינו של המבקש הן על פי אחת מהגישות בפסיקה, הגורסת כי עצם הזיכוי מצדיק לחייב את המדינה לפצות נאשם שזוכה בדין, והן על פי גישה אחרת, הקובעת את הזכאות לפיצוי לאור נסיבות הנוגעות להליך המשפטי עצמו ולאור נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם.
5. המשיבה סבורה שדין הבקשה להדחות. נימוקיה מפורטים בהרחבה בתגובה בכתב שהוגשה על ידי באת כוחה.
באשר לעילה הראשונה -
"שלא היה יסוד להאשמה" - נטען שיש לבחון באופן אובייקטיבי, בעיניו של "תובע סביר" את מצב הראיות שעמדו בפני התביעה בעת ההחלטה להגיש את כתב האישום, ובמקרה דנן התשתית הראייתית הצדיקה להעמיד את המבקש לדין.
המשיבה דוחה את הנסיבות עליהן הצביע בא כוח המבקש, כאינדיקציה לכך שהזיכוי היה צפוי מראש.
בהתייחס לעדותה של העובדת הסוציאלית גב' שנהר נטען, כי מדובר בעדה שהוזמנה להעיד מטעם ההגנה. לא נגבתה ממנה הודעה בשלב החקירה המשטרתית, משום שמעורבותה בטיפול במתלוננת לא עלתה באופן ברור מחומר הראיות וכן לאור העובדה שמדובר בטיפול שניתן על ידה זמן רב לאחר האירועים הנדונים בכתב האישום.
לביסוס התשתית הראייתית שעמדה בפני המשיבה בעת הגשת כתב האישום, הופנתה תשומת הלב להודעתה של גב' טניה לישצינסקי, עובדת סוציאלית שטיפלה במתלוננת במועד מוקדם יותר והיתה עדה במשפט מטעם התביעה. בהודעה שנגבתה מגב' לישצינסקי נאמר לגבי המתלוננת שהיא
"אישה אמינה, לא תפסתי אותה במניפולציות. היא לא אישה פרובוקטיבית או מוחצנת".
טענת השיהוי בהגשת התלונה איננה נראית בעיני המשיבה, כנסיבה רלבנטית לצורך שיקול הדעת בהגשת כתב אישום. בהקשר זה הודגש, כי שיהוי בהגשת תלונה בגין עבירת מין אינו ענין יוצא דופן ואין בו כדי לפגום באופן אינהרנטי במהימנות גירסתה של המתלוננת. עוד נטען, כי בהודעותיה של המתלוננת במשטרה היתה מצידה התייחסות לנושא השיהוי, ואין לומר כי הסבריה היו בלתי מתקבלים על הדעת או בלתי סבירים במידה קיצונית.
לענין הסתירות בעדות המתלוננת, נטען כי סתירות במהלך המשפט אינן רלבנטיות, בהיותן אירוע שלא ניתן היה לצפותו בעת הגשת כתב האישום. בכל הנוגע להודעות המתלוננת במשטרה(שצורפו לתגובת המשיבה) נטען, שהן פורשות תיאור אירועים סביר וקוהרנטי. מכל מקום, כך סבורה ב"כ המשיבה, לא עולים מההודעות קשיים מהותיים, שתובע סביר היה צריך לצפות שבית המשפט לא יתן אמון בגירסת המתלוננת.
באשר לעילת
"הנסיבות האחרות המצדיקות" פיצוי, נטען שהשיקולים הרלבנטיים שהפסיקה דנה בהם, כגון פעילות התביעה בזדון או ללא סיבה סבירה, התרשלות בחקירת המשטרה, עיוות דין בשל התמשכות ההליך, לא התקיימו במקרה דנן, שכן ההכרעה באישום שעניינו עבירת מין נסובה, בעיקר, בסוגיית המהימנות ולא ניתן לטעון כי פגם בהליך או בהתנהלות התביעה הם שגרמו לתוצאת הזיכוי. ב"כ המשיבה הזכירה שיקולים נוספים, שהפסיקה קבעה שניתן להביאם בחשבון: התפרקות התא המשפחתי, התמוטטות כלכלית, פגיעה בבריאות, סבל חריג ועינוי דין חמור. אירועים אלה, כך נטען, לא התרחשו בעיניינו של המבקש, פרנסתו לא נפגעה כתוצאה מהעמדתו לדין, הוא נותר "עובד ציבור" ואף קודם לתפקיד של מבקר המועצה המקומית.