בפניי בקשה לביטול כתב האישום שהוגש נגד הנאשמת בגין עבירה של קבלת דבר במירמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") ועבירה של העבדה בניגוד לחוק שירות התעסוקה, לפי סעיף 2(2) לחוק עובדים זרים (העסקה שלא כדין), תשנ"א - 1991.
כעולה מעובדות כתב האישום המתוקן, בעת שניהלה הנאשמת סניף של חברת כוח האדם "אדיב" אשר עסקה בהבאת עובדים זרים לישראל, ובכלל זה עבודה שוטפת מול משרד הפנים בכל הנוגע להסדרת מעמדם החוקי בישראל, נהגה להציג מצג שווא כפול הן בפני משפחות מעסיקים והן בפני המדינה, בכך שבאמצעות היתרי העסקת עובדים זרים שהונפקו ע"י משרד התמ"ת למשפחות ואשר ניתנו בידה על מנת שתסדיר באמצעותם את מעמד העובדים הזרים הזמניים שהועסקו על ידן, למעשה פעלה להכנסת עובדים זרים אחרים, נוספים, אשר לא היה בהם כל צורך, וכפועל יוצא הביאה להגדלת מספר העובדים הזרים בישראל ולפגיעה במדיניות ויסות העובדים הזרים בישראל.
בדרך זו, על פי הנטען בכתב האישום, תיווכה הנאשמת בין המעסיקה רחל ליבוביץ' לבין עובדת זרה אשר שהתה בארץ באשרה זמנית מסוג ב-2, ומשביקשה משפחתה להסדיר מעמד הזרה כעובדת הרשומה על שם גב' ליבוביץ', מסרה לה הנאשמת כי לשם כך עליה להזמין תחילה עובד זר אחר מחו"ל ורק אז ניתן יהיה להסדיר מעמד העובדת אצל גב' ליבוביץ', ובהמשך אמנם דאגה הנאשמת להכנסת עובדת זרה אחרת לישראל באמצעות היתר ההעסקה של גב' ליבוביץ', ומשזו נכנסה ארצה ניסחה הנאשמת מכתב שחרור פיקטיבי למשרד הפנים עבור העובדת החדשה, על מנת לפנות התקן המוקצב בהיתר ההעסקה של גב' ליבוביץ' עבור העובדת הזמנית אשר כבר מועסקת אצלה.
על יסוד עובדות אלה מייחס כתב האישום לנאשמת עבירות של קבלת דבר במרמה, והעבדה בניגוד לחוק שירות התעסוקה.
בדיון מיום 26.11.07 העלתה הנאשמת טענות מקדמיות בדבר פגמים שנפלו בכתב האישום, ובין היתר נטען, כי לגיבוש עבירה של קבלת דבר במרמה נדרש קשר סיבתי בין המרמה לבין התוצאה של קבלת הדבר, וכתב האישום דנן אינו מגלה כל "דבר" שנתקבל ע"י הנאשמת, ועל כן, אין בו כדי ללמד על קבלת דבר במרמה ע"י הנאשמת.
טיעוני הצדדים
המאשימה נסמכת בהתנגדותה לטענת ההגנה על הפרשנות המרחיבה שנתנה הפסיקה לרכיב "דבר", ולפיה ניתן לפרשו כיתרון או הישג למרמה ולא בהכרח כחסר למרומה, וכן כפגיעה בחופש הבחירה של המרומה, בגורסה כי משמעותו לעניינו היא, שלו ידעה המדינה שגב' לייבוביץ' כבר מעסיקה עובדת זרה, לא היתה מאשרת כניסתה של עובדת נוספת לישראל על שמה, ומשכך ה"דבר" שנתקבל במרמה על ידי הנאשמת הינו השימוש הבלתי חוקי בהיתר ההעסקה שניתן לגב' לייבוביץ' ועצם כניסת העובדת השניה לישראל, תוך מצג כוזב כלפי המדינה, כמו גם עצם היתרון שנרכש בשימוש בהיתר, אשר מכוחו הוענקה לנאשמת ע"י גב' לייבוביץ' הזכות להביא עבורה מחו"ל עובדת זרה, שייתכן ולא היתה נכנסת בנסיבות אחרות. משכך, טוענת המאשימה, השתמשה הנאשמת במרמה בהיתר של גב' לייבוביץ' - המהווה את יסוד ה"דבר", על מנת להכניס לארץ עובדת זרה, בעת שגב' לייבוביץ' העסיקה עובדת זרה זמנית אחרת, תוך ידיעה מראש כי גב' ליבוביץ' אינה זקוקה לה, ובכך ניצלה לרעה את ההיתר הן כלפי גב' לייבוביץ' והן כלפי המדינה.
בתגובה טענה הנאשמת כי כתב האישום עדיין אינו מלמד על "דבר" שקיבלה, וככל שהמיוחס לה נכון ומלמד על "דבר" כלשהו, אשר מוכחש על ידה, הרי שההתקשרות לעולם מבוצעת מול חברת "אדיב", והחברה היא זו שתחת פיקוחה גדל מספר העובדים הזרים. כך, טענה הנאשמת, לא מתקיים קשר סיבתי בין המרומה- שהנה המדינה לבין הרמאית- שהנה הנאשמת, וכי הקשר הסיבתי העולה מכתב האישום הוא זה שבין המדינה לחברת "אדיב" שהיא הרמאית ונמחקה מכתב האישום.
דיון
"דבר"
לעניין עבירת קבלת דבר במרמה מוגדר "דבר" בסעיף 414 לחוק העונשין כדלקמן:
"דבר" - מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה;
ביהמ"ש נדרש רבות לפרשנות המונח "דבר", והמגמה הרווחת בהלכה הפסוקה היא של מתן פרשנות מרחיבה, באופן שבגדר "דבר" נכלל אף מה ש"למקבל הוא בגדר של הישג או יתרון ואילו לנותן הוא בגדר נזק או הפסד" (ע"פ 817/76
דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 645, 648). משמעות ההפסד האמור עשויה להיות אף, כמאמר בית המשפט
"
בעצם הפגיעה שנפגע בחופש השיקול וההכרעה שלו, כתוצאה מן המרמה. שכן האינטרס החברתי עליו באה עבירת המרמה להגן הוא חופש הרצון, חופש הפעולה וחופש הבחירה של המרומה. פגיעה בחופש זה, אשר באה כתוצאה ממעשה המרמה ואשר הביאה למרמה יתרון או הישג, היא שעומדת ביסודותיה של העבירה שבסעיף
415
לחוק... ההגנה על הערך החברתי האמור ודאי שהיא יפה לגבי הנחת הדעת במרמה של מי
שהוא בעל סמכות לפעול על-פי דין, כשהסמכות מוענקת כדי לשרת את האינטרס הציבורי. כשמניח אדם במרמה את דעתו של בעל סמכות אשר כזאת, לגבי עובדות שהן רלוואנטיות בעניינו (של המרמה), משבש הוא את שיקול הדעת וההכרעה של המרומה בהפעלת הסמכות ובמיצויה. שאם היו נפרשות בפני המרומה כל העובדות לאשורן, אפשר שהיה פועל, או שחייב היה לפעול, באותו עניין, במסגרת סמכותו, אחרת מכפי שפעל. סיכון זה ביקש המרמה, מטעמיו שלו, להסיר מעצמו, ומשהשיג את מבוקשו, זכה בכך בטובת הנאה ממעשה המרמה. במלים אחרות, על-ידי "הנחת הדעת" קנה המרמה לעצמו שקט נפשי מפני הסיכון כי יעמוד בפני החלטה שלטונית שונה, ממנה ביקש לחמוק על-ידי המרמה" (ע"פ 752/90
ברזל נ' מדינת ישראל, פ"מ מו(2) 539, 554).
וליישום ההלכה בענייננו.
משרד התמ"ת העניק לגב' ליבוביץ' היתר העסקה המאפשר לה להעסיק עובד זר בביתה באופן חוקי. כנגד היתר עסקה זה הותר לה להעסיק עובד זר אחד בלבד. אולם כעולה מכתב האישום, בעת שמכסת העובדים שהוקצתה לה, קרי, עובד זר אחד בלבד, כבר היתה מלאה בפועל, ולמעשה כבר הועסקה אצלה עובדת אשר שהתה בישראל באשרה זמנית שניתנה לה לצורך מציאת מעסיק, עשתה הנאשמת שימוש בהיתר על מנת להכניס באמצעותו לישראל עובדת זרה נוספת, כביכול עבור גב' ליבוביץ', עובדת אשר כלל לא היתה נחוצה. כניסת העובדת הנוספת לישראל אושרה ע"י משרד הפנים, אשר בפניו הוצג היתר ההעסקה של גב' ליבוביץ' ואשר לא היה מודע לעובדה שבפועל כבר מועסקת אצל גב' ליבוביץ' עובדת אחרת, וקרוב לוודאי כי לו ידע זאת לא היה מתיר כניסת העובדת הנוספת לישראל. בדרך זו נפגע גם נפגע חופש השיקול וההכרעה של משרד הפנים בהפעלת סמכותו בכל הנוגע למדיניות ויסות כניסת עובדים זרים לישראל, ואין ספק כי מעשה המרמה המיוחס לנאשמת הוא זה שהביא את משרד הפנים, ממנו נעלם המידע הרלוונטי לאשורו, להחליט כשם שהחליט ולאשר כניסת העובדת הנוספת לישראל.
יוצא אפוא, כי בהצגת פני הדברים באופן שהיתר ההעסקה של גב' ליבוביץ' הינו היתר "פנוי" מעובד זר המועסק בפועל, רכשה הנאשמת יתרון אשר בא לידי ביטוי מובהק בעצם שיבוש אופן הפעלת הסמכות ע"י משרד הפנים, וקבלת ההחלטה להכניס עובדת נוספת לישראל, ואין ספק כי ניתן לראות בכך משום "דבר" לעניין עבירה של קבלת דבר במרמה.
זהות המקבל
בכתב האישום המקורי הואשמו הן הנאשמת והן חברת "אדיב" באותן עבירות על יסוד אותן עובדות, בעוד מכתב האישום המתוקן נמחקה חברת "אדיב".
אין חולק כי העבירות נשוא כתב האישום בוצעו לכאורה במסגרת פעילותה של חברת "אדיב", והשאלה הנשאלת היא, האם על הנאשמת לשאת באחריות לביצוע העבירות בהיותה מנהלת סניף חברת "אדיב" בתקופה הרלוונטית לכתב האישום?
לשון סעיף 415 לחוק העונשין קובעת כי עושה העבירה הוא "המקבל דבר במרמה". היסוד העובדתי בעבירה מורכב משני יסודות: האחד, הצגת טענה כוזבת, לרבות בדרך של מחדל ובהעלמת עובדות מהותיות שהיה מקום להציגן, והשני, קבלת "דבר" מכוח אותה טענה כוזבת שהוצגה, וכן נדרש קשר סיבתי בין המרמה לבין הקבלה (י' קדמי,
על הדין בפלילים, חלק שני (תשס"ו - 2005) , בעמ' 835).
סעיף 438 לחוק העונשין מגדיר את המונחים "קבלה" ו"נתינה" כהאי לישנא: