כתב האישום שבפניי הוגש מלכתחילה נגד גיא כהן (להלן: "
הנאשם") ונגד שני הוריו. לשלותם יוחסו תקיפה בנסיבות מחמירות וכליאת שווא בניגוד לסעיפים 382(א) ו-377 לחוק העונשין התשל"ז-1977.
בישיבת יום 24.10.04 הודיעו ב"כ הצדדים לבית המשפט על הסדר טיעון אליו הגיעו לפיו חזרה בה התביעה מאשמת הורי הנאשם, והעובדות ככל שהן מתייחסות לנאשם תוקנו.
הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן. כמו כן הוסכם שבטרם הרשעה יוזמן מישרות המבחן תסקיר בעניינו של הנאשם, הגם שהתביעה הודיעה כי תעמוד על הרשעה.
בהתאם להסדר הודה הנאשם שב-16.11.02 תקף קטין במכות אגרוף ובבעיטות וזאת בשל גרימת נזק שגרם הקטין לרכבו של הנאשם וההתגרות שהתגרה בו.
שירות המבחן נדרש כמקובל לנסיבותיו האישיות של הנאשם וערך בעניינו שלושה תסקירים. מהתסקירים עולה שהנאשם נשוי ואב לילד בן ארבע, עובד בתחום מכירת רכב. למרות שבתחילת ההליך לא קיבל על עצמו אחריות לעבירה, בהמשך השכיל להבין ולהפנים את החומרה שבמעשיו, והסכים להשתתף בהליך גישור - צדק מאחה בינו לבין המתלונן. הגישור לא התקיים בשל חוסר שיתוף פעולה מצד המתלונן.
הנאשם הביע נכונות לפצות את המתלונן ולבצע עבודות שירות לתועלת הציבור. משכך - ובהתחשב בעברו הנקי של הנאשם, המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעה.
התובעת, עו"ד אילסר, לא שינתה את עמדתה, וגם לאחר קבלת המלצותיו של שירות המבחן ביקשה להרשיע את הנאשם. היא הדגישה את החומרה שבעשיית דין עצמית תקיפת קטין בן 14. לדעתה שירות המבחן ראה לנגד עיניו בעיקר את נסיבותיו האישיות של הנאשם, ואלו אינן מצדיקות אי הרשעה. היא לא שוכנעה שכתוצאה מהרשעה יגרם לנאשם נזק חמור, והדגישה את הקושי התחילי שלו לקבל אחריות על המעשים שעשה ולהביע חרטה. התובעת ביקשה להרשיע את הנאשם, להשית עליו מאסר על תנאי, ולחייבו בתשלום קנס ופיצוי למתלונן.
הסנגור, עו"ד אפשטיין, ביקש באופן טבעי לאמץ המלצת שירות המבחן ולהימנע מהרשעת הנאשם. למרות החומרה שבתקיפת קטין במקרה זה באיזון בין האינטרס הציבורי לאינטרס של הנאשם גובר, לדעת הסניגור, משקלו של האינטרס הפרטי. הנאשם עובד כאיש מכירות בחברה לשיווק, יבואנית רכב גדולה והרשעה בפלילים עלולה לפגוע קשה מאוד בקידומו ואפילו לגרום לפיטוריו, כעולה ממסמכים שהגיש. בהתחשב בעבר הנקי ובתפקודו הנורמטיבי, בהסתבכותו במעשה העבירה כתוצאה מהתנהגות מתגרה של הקטין, שסרב להשתתף בהליך גישור, ביקש הסניגור לקבל את המלצות שירות המבחן ולסיים את ההליך מבלי להרשיעו.
לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים, עיינתי בתסקירים ובמסמכים ושקלתי מכלול הנסיבות הגעתי למסקנות כדלקמן:
1. ככלל, מי שהודה בביצוע עבירה פלילית או שאשמתו הוכחה כנדרש במשפט פלילי, יורשע בדינו וזאת כמתחייב ממהותו של ההליך הפלילי שעיקרו אכיפת חוק שוויונית, שבה מביעה החברה סלידתה ממעשה העבירה שביצע הנאשם ומקווה להשיג הרתעה אישית וכללית, ראו ע"פ 9262/03
פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2), 644.ב
2. יחד עם זאת, בסעיפים 71א(ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977 ובסעיף 1 לפקודת המבחן (נוסח חדש) תש"ט-1969 הסמיך המחוקק את ביהמ"ש להימנע מהרשעת נאשם במידה והשתכנע שראוי במקרה מסוים לעשות כן, ולהשית על אותו נאשם שירות לתועלת הציבור (בנוסף למבחן ללא הרשעה או בלעדיו). ראו לענין זה ספרו של כב' השופט קדמי
"על סדר הדין בפלילים", מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ג-2003 עמ' 1106.ו
3. בית המשפט נדרש לשיקולי הפרט העומד לדין, שעיקרם בדיקת אפשרות להימנע מהטבעת אות קין של פליליות על מצחו, כדי לאפשר לו להמשיך בתפקוד נורמטיבי בחברה, ושוקל אותם מול שיקולי הכלל, שעיקרם חומרת העבירה ונפיצותה, חומרת הפגיעה במתלונן, קיומו של סיכון לשלומו בעתיד והשימוש בהרשעה ככלי הרתעתי שבאמצעותו תשורש התופעה העבריינית.נ
4. במקרה שבפניי אין לנתק את חומרת העבירות מהתנהגותו של המתלונן ומההמלצות שבתסקיר. כל אלה בהצטברם יחד, מביאים אותי למסקנה שהנאשם עומד במירב הפרמטרים המתיישבים עם אי הרשעתו כפי שנקבעו בע"פ 2083/96
תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337. עברו של הנאשם נקי והוא איש משפחה, מתפקד נורמטיבית ומאז ביצוע העבירות ב- 2002 לא הסתבך בפליליים, לקח אחריות על המעשים החמורים שעשה ומתחרט עליהם.ו
5. כל אלו מבססים מסקנה ככל שניתן להתייחס לעתיד, שהנאשם לא יחזור על מעשיו ועל מנת לעודדו להמשך תיפקוד חיובי ומועיל לחברה, אני מחליטה לקבל המלצות שירות המבחן, נמנעת מהרשעתו ומחייבת הנאשם כדלקמן:
א. לשלם למתלונן פיצוי בסך 1,000 ש"ח, שיופקד לזכותו בקופת בית המשפט תוך 30 מהיום.נ
ב. לבצע עבודות של"צ בהיקף של 300 שעות, בהתאם לתוכנית שיכין שירות
המבחן.ב
ג. המזכירות תשלח העתק החלטה זו לשירות המבחן המתבקש להכין תוכנית של"צ תוך 30 יום מהיום ולשלוח אותה לתיק ביהמ"ש.
ד. התיק יובא לעיוני ביום
10.10.2005.