מונחת בפני בקשת התביעה להורות על חילוט אקדח, מחסנית וכדורים של המשיב (להלן: "כלי ירייה") שנתפסו על ידי המשטרה במהלך חקירתו של הנאשם בחשד לרשלנות בשמירתם, ובסיום ההליך פלילי קבע בית המשפט על יסוד הודאתו בכתב האישום, נשוא ת"פ 6485/04 של בית משפט זה, כי הזניח שמירתם, מעשה המהווה עבירה לפי סעיף 339 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. בית המשפט החליט להימנע מהרשעת הנאשם בדין והטיל עליו צו של"ץ, ללא הרשעה, עובדה עליה נסמכת התנגדותו לבקשה.
הוראת החוק המכתיבה את מסגרת הדיון היא סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש] תשכ"ט - 1969 (להלן :
סעיף 39 לפקודה):
(א) על אף האמור בכול דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כול עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם ש
הורשע במעשה העבירה
שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ. דין צו זה כדין עונש שהוטל על נאשם.
(ג) צו חילוט לפי סעיף זה יכול שיינתן בין בגז"ד ובין על פי עתירה מטעם התובע.
הציר סביבו סב הדיון הינו בשאלה, האם לאור המונח "הורשע" בו נקט המחוקק בהקשר הנדון סמכות בית המשפט לחלט חפץ קמה גם במקום בו נאשם "לא הורשע" בעבירה. לשון אחר, האם מוסמך בית המשפט לצוות על חילוט חפץ בו נעשתה עבירה גם במקרה בו ההליך הפלילי הסתיים באי הרשעה, כלומר, די בכך שבית המשפט קבע שהנאשם עשה את המעשה ואין נדרשת הרשעה כדי לחלט חפץ בו נעברה העבירה?
בין הצדדים נעורה מחלוקת. בעוד התביעה סבורה כי ניתן להחיל על המונח "הרשעה" פרשנות מרחיבה ולכלול בה גם "אי הרשעה", גורס ב"כ המשיב שיש לפרש את החוק כפשוטו- "ככתבו וכלשונו" דהיינו, בהתאם ללשונו המפורשת של סעיף 39 לפקודה. זאת בנוסף לטענה, ולפיה החפץ לא שימש לבצוע עבירה, ועל כן אין מתקיים במקרה זה התנאי של "מעשה עבירה שנעשה בחפץ" הנדרש כדי להפכו לבר-חילוט.
לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי הדין עם התביעה. מסקנתי נסמכת על שני נדבכים פרשנות הוראת סעיף 39 הנ"ל בראי תכליתה והקשרה החקיקתי ואנאלוגיה מפסיקת בית המשפט בהתייחסו להוראות חוק אחרות אשר נקטו לשון "הרשעה", ונקבע כי המונח כולל גם "אי הרשעה".
פרשנות סעיף 39 לפקודה בהתאם לתכליתו החקיקתית
קריאת הוראת החוק כפשוטה הייתה מחייבת את המסקנה אליה מכוון הסנגור, קרי, כי סמכותו של בית המשפט לחלט חפץ שנעשתה בו עבירה תלויה בתנאי עיקרי, ולפיו "הורשע אדם". לכאורה, ניתן היה לומר זהו הדין ואין לסטות ממנו. כלומר, הרשיע בית משפט נאשם בדין- רשאי הוא להורות על חילוט החפץ, לא הרשיע- אין הוא רשאי. חרף זאת, איני סבורה, כי המושג המשפטי בהקשר הנדון מכוון ל"הרשעה" כפשוטה של לשון - כמפקיעה את סמכותו של בית המשפט לחלט את החפץ בו בוצעה העבירה רק משום שהחליט לא להרשיע את הנאשם בדין, זאת מן הטעם שפרשנות מצומצמת זו מחטיאה את תכליתה החקיקתית של הוראת חוק זו.
רוצה לומר. ראשית, בהיבט של ניתוח הגיון של הטענה. כזכור, הנאשם הודה שבצע את העבירה בה הואשם בכתב האישום, ועל יסוד הודאתו קבע בית המשפט כי עשה את המעשה בגינו הועמד לדין, דהיינו, מצאו אשם בביצועו. בית המשפט הקל עמו ופטר אותו מהרשעה לאחר שהשתכנע בקיומם של נתונים אישיים ושיקומיים המצדיקים זאת, כאמור בלשונו הציורית של השופט חשין בפרשת אסף "
...ההרשעה כמו מונחת בקופסה - אין ספק שניתן היה להרשיע את הנאשם - אלא שבשל נסיבותיו האישיות שלל הנאשם עוצר בית המשפט בדרכו ואינו מרשיעו". ברם, בה בעת, אפילו לא הורשע בדין, אין הנאשם פטור מעונש, כפי שנקבע גם בענייננו, כי ראוי הוא בגין מעשהו לענישה חינוכית - קונקרטית על דרך עבודות של"ץ. מהותית, אין אפוא הבדל בינו לבין נאשם שהורשע במובן האשמה, שכאמור נקבעה, וגם לא בסמכות בית המשפט להענישו. לכן, אין היגיון לשלול את סמכותו של בית המשפט להעניש את הנאשם ובכלל זה לחלט את החפץ אליו קשורה האשמה.
טעם נוסף להרחבת פרשנות המונח "הורשע" בקונוטציה של סמכות החילוט. הקשר בין אי הרשעת הנאשם לחילוט החפץ לגביו בוצעה העבירה, הינו קלוש ביותר, אם בכלל קיים. ניתן אפילו לומר, כי אין ולא כלום בין אי הרשעה לחילוט. שיקולי אי ההרשעה שונים בתכלית משיקולי החילוט. אי הרשעה הינה מסממניה המובהקים של הסנקציה העונשית, בעוד החילוט הינו סנקציה מעין עונשית. מכול מקום, מדובר בעונש במובן הצר של המלה. אי הרשעה מתרכזת בנאשם בעוד חילוט מתמקד בחפץ בו בוצעה כשהתכלית הינה להרחיקו מידיו של האדם שהתרשל בשמירתו ולצמצם את מידת הסכנה הנודעת מהפקרתו, כאשר הפגיעה בנאשם עצמו כתוצאה מהחילוט הינה שיקול שולי. תכלית החילוט הינה רחבה הרבה מעבר לאינטרס המצומצם של הנאשם, ועל כן ראוי שלא לצמצם את תחומי פרשנותו. על פי טיבה ובשל תכליתה אין כול חשיבות לשאלה האם האדם שבצע את העבירה באותו חפץ גם הורשע בדין. לצורך החילוט די אם נקבע שאכן עשה את המעשה הקשור לחפץ, ומעובדה זו נגזרת סמכות החילוט. באספקלריה של תכלית החילוט עצם ביצוע העבירה בחפץ הוא העיקר ולא ההרשעה, שלרוב קיימת ולעיתים - לא.
סיכומו של דבר, לעניין סמכות החילוט, איני רואה הצדקה לערוך אבחנה בין מי שהורשע לבין מי שלא לא הורשע, כאשר מוסכם על הכול שהנאשם בצע את העבירה ונמצא אשם בבצועה. בנסיבות כאלה, אין טעם ענייני או הגיוני לפרש את המונח "הורשע אדם" בהקשר ספציפי זה כמכוון להרשעה בהתאם לפרשנות המצומצמת ולא במובנו הנרחב.
גזירה שווה מפרשנות מרחיבה של המונח "הורשע" בהוראות חוק אחרות
סבורני, כי ניתן לגזור גזירה שווה לענייננו מפרשנות בית המשפט למשמעות המונח "הורשע" בהתייחס להוראות חוק אחרות. כוונתי לפסיקה המתייחסת למונח זה בהוראות סעיף 77 לחוק העונשין וסעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח הדש)- 1971 (להלן: "פקודת הראיות").
זו לשונו של סעיף 77 לחוק העונשין:
"הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כול אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא ייעלה על.. לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו ".
ברע"פ 2976/01
אסף נ' מ"י פד"י נו(3) 418, קבע בית המשפט העליון, בדעת רב, כי ניתן לחייב בפיצוי למתלונן, גם אם הנאשם לא הורשע בעבירה, אלא משפטו הפלילי הסתיים באי הרשעה (להלן:
"הלכת אסף"). בית המשפט ערך דיון מקיף בשאלה האם "הרשעה" כוללת גם "אי הרשעה" במשמע. דעת הרוב הגיעה למסקנה, כי לעניין סעיף 77 לחוק העונשין "הרשעה" כוללת "אי הרשעה" בשל הפאן האזרחי שבסעד הפיצוי שבסעיף זה.
סבורני, כי ניתן לגזור גזירה שווה לענייננו.
לשון אחר: יש לפרש את המונח "הרשעה" על פי ההקשר והתכלית החקיקתית של הוראת החוק. כאשר האבחנה הרלבנטית לענייננו הינה בין הוראה שהינה במהותה סנקציה עונשית בעלת אוריינטציה פלילית מובהקת כגון, הפעלת מאסר על תנאי, ובין הוראה שעניינה אמצעי שהוא "מעין עונשי". הווה אומר, בין מקרה בו האדם נדרש "לשלם" בגופו לבין מקרה בו הוא נדרש ל"שלם" ברכושו, או בלשונו של הנשיא אגרנט בע"א 69/65
מ"י נ' קליינמן פד"י יט(2) 152: הוראה "
בעלת אופי עונשי טהור אופי אזרחי -קומפסטורי". דומני, כי סווגה של הוראת סעיף 39 הינה על פי האספקט השני.
בדרך דומה הלך בית המשפט בפרשנות המונח בסעיף 42א לפקודת הראיות, הקובע כדלקמן: