פ
בית משפט השלום באר שבע
|
1825-04
02/07/2008
|
בפני השופט:
אקסלרד ישראל
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
עו"ד שגב פלץ
|
הנתבע:
אבו סבית דהאם
עו"ד בקובזה אביבית
|
| החלטה |
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בעבירה על סעיפים 4 ו-14 עם סעיף 15 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), בטענה כי הפעיל הנאשם מפעל לייצור בלוקים ומכירתם בלא שהיה בידו רישיון או היתר על פי החוק.
בישיבה שנקבע למתן תשובת הנאשם לכתב האישום, טען הנאשם כי קמה לו הגנה מן הצדק וכי יש לבטל את כתב האישום. הצדדים סיכמו בכתב את טענותיהם.
טוען הנאשם כי במסגרת הדיונים בת.פ. 1538/04 (להלן: "תיק הבנייה") נאמרו על ידי עו"ד מינדל, אשר ייצג שם את המאשימה, דברים אשר יצרו אצל הנאשם ציפיות כי כתב האישום בתיק דנא יבוטל. עניינו של תיק הבנייה היה עבירות בנייה שביצע הנאשם במקרקעין נשוא כתב האישום שבפניי, והכוונה היא לאותם המבנים בהם ניהל, על פי טענת המאשימה, את העסקים הנ"ל ללא רישיון.
את טענתו סומך ב"כ הנאשם על דברי עו"ד מינדל במסגרת טיעונו לעונש, משאמר:
"לעניין בקשת הנאשם לאחד את הדיון - אני נטול הסמכה להסכים או לסרב, אולם יחד עם זאת - בכפוף לתוצאות כאן - אמליץ לעו"ד קליין (אשר ייצג את המאשימה בהליכים בתיק דנא - י.א.) להעביר בקשה למחיקת כתב האישום שנקבע ליום 02.02.05 בת.פ.1825/04, דהיינו כתב האישום בעניין העבירה על חוק רישוי עסקים".
המשך ההליכים בתיק זה פוגע באינטרס ההסתמכות של הנאשם ויש בכך הטעייה של ממש, טוען ב"כ הנאשם. מוסיף הוא וטוען כי צו ההפסקה השיפוטי שניתן בתיק הבנייה ניתן לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים. המדובר הוא בהבטחה שלטונית לכל דבר ועניין, נטען.
דין הטענה לקיומה של הגנה מן הצדק להידחות.
ראשית, הטענה כי צו ההפסקה השיפוטי ניתן לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים אינה נכונה. בתיק הבנייה המדובר היה בעבירות בנייה, בהן הורשע הנאשם על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון. מכאן כי צו ההפסקה השיפוטי התייחס לשימוש ללא היתר במקרקעין, ולא להפסקת העיסוק. הדבר אף עולה בעליל מלשון הסכמת הצדדים, ואפנה לע' 10 לפרוטוקול תיק הבנייה שם נרשם : "ינתן צו הפסקה שיפוטי בנוגע למקרקעין...". בנוגע למקרקעין נרשם שם ולא בנוגע לעיסוק.
ואולם, גם אם הייתה טענתו של הנאשם כי צו ההפסקה ניתן לפי חוק רישוי עסקים, ברי אין בדבר כדי להביא לביטול כתב האישום בשל הסתמכות הנאשם על דברי עו"ד מינדל בטיעונו לעונש בתיק הבנייה.
עו"ד מינדל מסר בדבריו באופן מפורש כי הוא אינו מוסמך להסכים או לסרב לבטל את כתב האישום בתיק דנא. מכאן כי לא יכולה הייתה לבוא מפיו כל הבטחה שלטונית, שהרי על מנת שתהא הבטחה שלטונית תקפה, צריכה היא להינתן על ידי מי שמוסמך לתת אותה. הנאשם ידע גם ידע כי גם אם ניתנה הבטחה, ולא כך הדבר כפי שייקבע בהמשך הדברים, הרי היא ניתנה על ידי מי שאינו מוסמך לכך ועל ידי מי שהצהיר מפורשות כי אינו מוסמך.
אין במקרה דנן כל הבטחה לנאשם כי כתב האישום בתיק דנא יבוטל. כל שאמר עו"ד מינדל הוא כי ימליץ לעו"ד קליין להעביר בקשה למחיקת כתב האישום. הוא לא הבטיח כי כתב האישום יבוטל. הוא אפילו לא הבטיח כי ימליץ לעו"ד קליין למחוק את כתב האישום, אלא כי ימליץ לו
להעביר בקשה
למחוק את כתב האישום. הנאשם לא זכאי היה להסתמך על דברים אלה ולהבין כי כתב האשיום יימחק. אין בסיס לטענתו כי רשאי היה לפתח ציפיות כי כתב האישום דנא יבוטל.
אני דוחה מכל וכל את טענת ב"כ הנאשם כי משהודה הנאשם בהזדמנות הראשונה, ציפה כי כל ההליכים נגדו יסתיימו, שהרי דברי עו"ד מינדל נאמרו לאחר שהנאשם הודה בעובדות כתב האישום בתיק הבנייה.
סוף דבר: לא נתנה לנאשם כל הבטחה, לא שלטונית ולא אחרת, כי כתב האישום בתיק זה יימחק. במצב דברים זה, ברור כי אין לייחס למאשימה התנהגות שערורייתית או התעמרות בנאשם, במובן ההלכות שנקבעו, בין היתר, בע"פ 4855/02
מדינת ישראל נ. בורוביץ ורע"פ 924/08
אייל גוטליב נ. מדינת ישראל.
על כן, הבקשה לביטול כתב האישום בהסתמך על סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, נדחית.
ניתנה היום כ"ט בסיון, תשס"ח (2 ביולי 2008) במעמד הצדדים.
ב"כ הנאשם:
הקראתי למרשי את כתב האישום הוסבר לו תוכנו ואמר שהבינו.
הנאשם מודה בעובדות כתב האישום, אנחנו צריכים שהות להגיע להסדר טיעון לגבי העונש עם המאשימה.