1. בתיק זה הגיש ב"כ הנאשם בקשה לביטול כתב האישום מחמת הטענה של הגנה מן הצדק. כתב האישום מייחס לנאשם את העבירות שלהלן: קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיף 415 סיפא לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן:"החוק"), החזקה והובלה של צאן שאינו מסומן כדין בניגוד לתקנות 4 ו - 9 לתקנות מחלות בעלי חיים (סימן צאן) תשל"ט - 1978 (להלן: "תקנות סימון צאן"), הובלת צאן ללא היתר בניגוד לסעיפים 2 ו - 3 להודעת מחלות בעלי חיים (הסדרת תנועת בעלי חיים בישראל) תשמ"ג - 1982 (להלן: "ההודעה"), סימון צאן שלא כדין בניגוד לתקנה 5 (א) לתקנות סימון צאן.
2. על פי כתב האישום הנאשם הינו סוחר כבשים המתגורר באזור יתיר, בסמוך לשטחי אזור יהודה ושומרון, ובעל עדר צאן המונה כ - 40 כבשים. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום עסק הנאשם לפרנסתו בהעברת צאן שאינו מסומן כדין משטחי יהודה ושומרון לשטח ישראל, ללא היתרים כדין ובמכירתו לסוחרי צאן בישראל, שלא כדין. עוד עפ"י כתב האישום הנאשם סימן בעצמו באמצעות אחרים חלק מהכבשים בעדר הצאן בתויות אוזן ממשלתיות משומשות, שלא כדין. כמו כן לאחר סימון הצאן, כאמור לעיל, שלא כדין, פנה הנאשם ללשכה הוטרינרית המחוזית בבאר-שבע כדי לקבל היתר להובלת הצאן ולצורך כך הציג את רשימת מספרי תויות האוזן המשומשות כאילו מדובר במספרי תויות אוזן של צאן, שגודל וחוסן כדין.
3. כתב האישום הוקרא לנאשם, הנאשם כפר בעובדות כתב האישום.
4. ביום 29.7.07 הגיש ב"כ הנאשם בקשה למחיקת כתב האישום בטענה כי יש להורות על ביטול כתב האישום מחמת ההגנה מן הצדק, הואיל ולטענתו נקטה המאשימה באפליה כלפי הנאשם. לדבריו, מעיון בכתב האישום עולה כי באירועים המיוחסים לנאשם היו מעורבים מתווך, סוחר ומובילים, שזהותם ידועה למאשימה, והיא אף נקבה בשמותיהם בכתב האישום ואשר נגדם לא הוגשו כתבי אישום, בעוד שכנגד הנאשם הוגש כתב אישום.
5. לטענת ב"כ הנאשם "
המאשימה בהחלטתה להעמיד לדין את הנאשם ולא להעמיד לדין מחזיקים ו/או מובילים ו/או מפרי חוק אחרים סתרה את עקרון השוויון שהוא עקרון על המוחל ומיושם בהעדר כל הוראה סותרת אחרת"
. עוד לדבריו, נוכח התכליות הלגיטימיות של החוק, שמכוחו הועמד הנאשם לדין ונמנעה העמדתם לדין של הסוחר, המתווך והמובילים, נקטה המאשימה בשיקולים פסולים ושרירותיים. לאור האמור לעיל מבקש ב"כ הנאשם להורות על מחיקת כתב האישום נגד הנאשם.
6. ב"כ המאשימה, בתגובתו לבקשת ב"כ הנאשם, מציין כי המאשימה החליטה שלא לנקוט בהליכים משפטיים נגד מעורבים נוספים, שהם המתווך, הסוחר ונהגים שביצעו את ההובלה לאחר שבדקה את חומר הראיות בתיק ועל יסוד המסקנה "
כי אין ראיות מספיקות להעמדתם לדין"
.
7. ב"כ המאשימה מציין כי "
עקב חוסר בראיות מספיקות להתקיימות היסוד הנפשי הדרוש לעניין העבירות המיוחסות לנאשם לפי תקנה 4 ו - 9 לתקנות מחלות בעלי חיים וסעיף 2 להודעת מחלות בעלי חיים, לא ניתן לנקוט בהליכים כלשהם נגד יתר המעורבים בתיק זה"
.
8. עוד לדברי ב"כ המאשימה החלטת המאשימה מבוססת על שיקולים מקצועיים ועניינים ואינה מהווה פגיעה בעקרון השוויון, לא כל שכן אפליית הנאשם לרעה. אשר על כן ברור שלא נפלו פגמים בהליכים שקדמו להגשת כתב האישום ובוודאי שאין מדובר בפגמים שפוגעים בתחושת הצדק וההגינות.
דיון
:
9. בע.פ. 2910/94 יפת ואח' נ. מדינת ישראל פד"י נ' (2), 221 (להלן "פסה"ד בענין יפת") דן השופט דב לוין בתורת ההגנה מן הצדק וההשתק הפלילי. לאחר ניתוח עקרונות התורה שיסודה בסמכותו הטבועה של בית המשפט, קבע כב' השופט לוין את המבחן, אשר צריך להנחות את בתי המשפט בבואם לבטל כתב אישום תוך שימוש בעקרון של הגנה מן הצדק.
אומר כב' השופט לוין בעמ' 370 מול האות ב':
"
קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי באמצעות העקרון הידוע של הגנה מן הצדק נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים, משאין אפשרות להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע, כפי שאני רואה אותו לאמצו הוא מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם....במדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסבלו.
ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי במקרים שבהם התנהגות הרשות היתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם, כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה
".
10. מנגד, יש לזכור בעת דיון בעקרון ההגנה מן הצדק כי: "
על בית המשפט לשקול בהחלטתו לא רק שיקולים הנוחים לנאשם או לבית המשפט עצמו, כי אם ובאופן דומה שיקולים של צדק ציבורי
" (ע.פ. 548/98 ת"א מדינת ישראל נ. אלון פינקלשטיין).
וכן:
"
לעתים מוטרדת החברה ועסוקה היא יתר על המידה בזכויות הנאשם. יש שהדבר עשוי להגיע לכדי פגיעה בזכותו של הקרבן. עם זאת, אסור שהאינטרס הציבורי לשמירת טוהר ההליך השיפוטי ישכיח מאיתנו אינטרסים ציבוריים חשובים אחרים, כגון האינטרס הציבורי בהעמדה לדין, מיצוי הליכים והוצאת האמת לאור והאינטרס הפרטי של הקרבן הנפגע
" (ע 95/99 התובע הצבאי הראשי נ. רס"ן כהן).
11. מתוך הדברים שצוטטו עולה כי תורת ההגנה מן הצדק צריכה להיות מופעלת במשורה ורק כאשר יש ראיות ברורות לכך שהתנהגותה של הרשות הייתה בלתי נסבלת בעליל או שערורייתית.
מן הכלל אל הפרט:
12. כאמור, בקשתו של ב"כ הנאשם להורות על ביטול כתב האישום מחמת ההגנה מן הצדק מתבססת על טענת אפליה, שנקטה המאשימה בכך שהגישה כתב אישום אך ורק נגד הנאשם ולא נגד אנשים אחרים, שלכאורה מעורבים באירועים נשוא כתב האישום. מדובר לכאורה בסוגיה של אכיפה בררנית של החוק. עניין זה נדון בבג"צ 96/96 זאקי נ. ראש עיריית באר-שבע. בפסק דין זה אומר כב' השופט זמיר כי דוגמא מובהקת לאכיפה בררנית היא, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני ולא לאוכפו כנגד פלמוני על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין או מתוך יחס של עויונת אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. בעמוד 305 אומר כב' השופט זמיר: "
אכיפה כזו נוגדת באופן חריף את העקרון של שיוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עקרון זה, היא הרסנית לשלטון החוק, היא מקוממת מבחינת הצדק ומסכנת את מערכת המשפט"
.
13. מנגד, כידוע חוק סדר הדין הפלילי מעניק לרשויות התביעה שיקול דעת להחליט אם להעמיד אדם לדין, אם לאו. מטרתו של שיקול הדעת היא לאפשר גמישות בקבלת החלטות. מי שטוען לאפליה חייב לבסס טיעון כזה ולהראות לבית המשפט כי המאשימה נקטה באפליה, כאמור לעיל, על בסיס שיקול שאיננו ענייני וחורג משיקול הדעת המוקנה לה בעניין העמדה לדין. על המבקש להראות כי שיקול של העמדתו לדין של הנאשם מתבסס על אפליה מטעמים של דת או מין או מתוך עויונות לנאשם. במקרה כזה אכן מדובר בשיקול פסול של הרשות.