כנגד הנאשמת הוגש כתב האישום המייחס לה עבירה של איומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק") ועבירה של תקיפת עובד ציבור - עבירה לפי סעיף 381(ב) לחוק. בהתאם לכתב האישוםביום 15/09/06 בקופת חולים בבאר שבע, איימה הנאשמת על המתלוננת שהנה אחות בקופת החולים בפגיעה שלא כדין בגופה בכך שאמרה לה כי "
תפגע בה" וכל זאת עשתה בכוונה להפחידה. באותו מעמד חבטה הנאשמת בפניה של המתלוננת ושרטה את פניה כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת חבלות.
ב"כ הנאשמת העלה טענה מקדמית לפיה לא קוימה החובה הקבועה בסעיף 60 א' לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 (להלן: "חסד"פ"), ולפיכך נמנעה מהנאשמת זכות לשימוע ולכן, לדבריו, יש לבטל את כתב האישום.
ב"כ הנאשמת טען כי המדובר בעבירת איומים ובעבירה של תקיפת עובד ציבור - עבירות מסוג פשע וכי המאשימה לא קיימה את חובת היידוע כפי שהייתה מחויבת מכוח החוק, שכן הודעה נשלחה לכתובת לא נכונה, כתובת שלא צוינה בחקירתה ולא בכתב האישום, וכלל לא ברור מדוע נשלחה לכתובת זו וכנגזרת מכך לא עמדה לנאשמת הזכות לשימוע ולפיכך יש מקום להורות על ביטול כתב האישום.
ב"כ המאשימה טענה בתגובתה בכתב כי המדובר בפגם שיכול ויקרה אך ניתן לרפאו בעריכת שימוע בדיעבד וכי אין מקום לצעד כה דרסטי של ביטול אישום ויש בשימוע מאוחר, אף אם כתב האישום נותר תלוי ועומד משום מתן הזדמנות לנאשמת להשמיע טיעוניה בנדון. עוד הטעימה כי הנאשמת מסרה גרסתה לחשדות באופן שזכות השימוע שלה מוצתה חלקית לפחות.
דיון
המסגרת הנורמטיבית:
סעיף 60א. (א) לחסד"פ קובע:
"רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי העניין, כי קיימת מניעה לכך".
זכות השימוע היא זכות יסוד המוענקת לאדם, באשר הוא, לאו דווקא חשוד בפלילים, כל אימת שמתקיימת זיקה בינו לבין פעולותיה של הרשות הציבורית. כך נאמר מפי כב' השופט ברק (כתוארו דאז) בבג"צ 654/78
גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(2) 649, בעמ' 655:
"זכות יסוד של האדם בישראל היא, כי רשות ציבורית, הפוגעת במעמדו של אדם, לא תעשה כן, בטרם תעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו. לעניין זכות יסוד זו, אין נפקא מינה, אם הרשות הציבורית פועלת מכוח חיקוק או מכוח הנחיה פנימית או מכוח הסכם. אין גם כל חשיבות לשאלה, אם הסמכות המופעלת היא שיפוטית, כעין שיפוטית או מינהלית, ואם שיקול הדעת, הניתן לאותה רשות, הוא רחב או צר. בכל מקרה, בו רשות ציבורית מבקשת לשנות את מעמדו של אדם, עליה לפעול כלפיו בהגינות, וחובה זו מטילה על הרשות את החובה להעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו".
בהתייחס לזכות השימוע המוענקת לחשוד בפלילים נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 26) (זכות השימוע), התשנ"ט-1999, ה"ח 2802:
"ההחלטה להעמיד אדם לדין, ובעיקר לגבי עבירות חמורות היא החלטה רבת משמעות. בחברה שאנו חיים בה, די בכתב אישום, לבטח בעבירות חמורות, כדי לפגוע פגיעה קשה בנאשם. מסיבה זו מוצע להעניק זכות השימוע למי שמרגע ההכרעה בעניינו ישתנה מעמדו בציבור".
זכותו של חשוד לשימוע היא נגזרת של הזכות להליך פלילי ראוי. זכות זו זכתה להכרה משפטית כזכות דיונית אשר יישומה משקף הליך ראוי ככלי ליישום זכויות מהותיות חוקתיות. על מהות זכות השימוע נאמר בפסיקת בית המשפט העליון ע"י כב' השופטת חיות בג"צ 554/05 רס"ר אשכנזי נ. מפכ"ל המשטרה תקדין עליון 2005 (3), 3043:
"בגדרי השימוע ניתנת לנפגע זכותו לשטוח את טענותיו במלואן, ועל הגורם המחליט להאזין לדברים בנפש חפצה, ומתוך נכונות להשתכנע ככל שבדברים יש ממש.
זוהי זכות הטיעון, שהיא מן הזכויות היסודיות במשפטנו". (ההדגשות הוספו)
אין חולק על חשיבותה של זכות השימוע. באשר להשלכות הנגזרות מהפרת חובת בשימוע, הרי שקיימות שתי גישות רווחות. הגישה האחת היא כי אי קיום חובת השימוע מקימה עילה לביטול כתב אישום בנסיבות המתאימות. בעניין זה נטען כי ברור שאין מעמדו של חשוד כמעמדו של נאשם, שכן לפחות מבחינת מיקומו על ציר ההליך הפלילי, החשוד הינו בגדר
"לוח חלק" בפני המאשימה שטרם נתגבשו כנגדו עמדות נחרצות. נקיטה בגישה זו מובילה במקרים המתאימים לכדי ביטול האישום. ההחלטה בנוגע לאמור, מתקבלת על רקע בחינת השיקולים שהינם בין היתר: התנהגות הצדדים, האם הפגם ניתן לתיקון ולריפוי והאם ייגרם לנאשם עיוות דין ותיפגע הגנתו אל מול הפגיעה שתיגרם למאשימה בשם האינטרס הציבורי בהעמדת עבריין לדין (ראה בתפ"ח 1199/05 מחוזי - ת"א
מ"י נ' פולנסקי (טרם פורסם).
הגישה השנייה - המאפשרת ריפוי הפגם שנפל כתוצאה מאי קיום חובת השימוע בעריכת שימוע בדיעבד, נשענת על דוקטרינת הבטלות היחסית (ראה לעניין זה רע"פ 2413/99
גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673, בעמ' 689).
נראה אם כן כי אי קיום חובת השימוע, אינו גורר בהכרח בטלות כתב האישום. כך ייתכן כי בהתחשב במכלול הנסיבות, בבחינת כל מקרה לגופו, ריפוי הפגם על ידי קיום שימוע בדיעבד יהא מידתי לעוצמת הפגם ולהשלכותיו המסתברות. ייתכנו מקרים, בהם שימוע בדיעבד ירפא את הפגם ויושג האיזון הנדרש בין זכותו של נאשם להליך ראוי לבין האינטרס הציבורי בבירור האשמה וההעמדה לדין. (ראה בת"פ 8268/06 (מחוזי-ב"ש)
מדינת ישראל נ' אלכסיי, תפ"ח 1057/06 (מחוזי-ת"א)
מדינת ישראל נ' אזולאי וע"פ 30541/06, 30542/06, 30543/06, 30544/06 ו- 30545/06 (מחוזי-י"ם)
מדינת ישראל נ' כהן).
מן הכלל אל הפרט:
במקרה שבפני, השאלה שעלי לשאול היא האם בנסיבות שתוארו לעיל, הפגם של אי קיום חובת הידוע והשימוע כנגזרתה יש בו כדי להביא לביטול כתב האישום, או האם יש מקום להחיל דוקטרינת הבטלות היחסית ולאפשר ריפוי הפגם באמצעות שימוע מאוחר.
המדובר בכתב אישום המתייחס לאירוע בחודש ספטמבר 2006 כאשר כתב האישום הוגש בחודש ינואר 2007, היינו כשנתיים לאחר שנכנס התיקון לתוקף, כך שאין המדובר באותה תקופת "הסתגלות" שהייתה לאחר התיקון.
אציין כי לא מצאתי בתגובת המאשימה התיחסות ספציפית לנסיבות או לסיבה בגינה לא מולאה חובת הידוע והשימוע כנגזרתה בתיק זה. עוד יצוין כי איני מוצאת לקבל האמור בתגובת המאשימה כי בכך שהנאשמת ידעה על שמתנהלת חקירה נגדה ובעצם מסירת גרסתה בחקירה מוצתה זכות השימוע, אף באופן חלקי. הוראות החוק בעניין זה ברורות ועל פיהן על המאשימה ליידע החשוד בחומר החקירה שהגיע אליו ולחשוד קמה הזכות בתוך 30 ימים לבקש להשמיע טענותיו ע"מ שלא יוגש נגדו כתב אישום. חקירת החשוד במסגרתה שמיעת עמדתו ביחס לחשדות המיוחסים לו במהלך חקירתו וזכות השימוע הינם שני הליכים שונים ונפרדים וחקירת החשוד אינה באה תחת הזכות לשימוע.