פ
בית המשפט המחוזי בתל אביב
|
1009-04
06/02/2006
|
בפני השופט:
1. ס' רוטלוי - אב"ד
2. א' טל
3. ע' סלומון צ'רניאק
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
|
הנתבע:
1. פנחס בן שמעון פינטו
2. אבי בן יצחק שילוח
3. ארקדי בן ואדים פיצ'טינקוב
4. אלברט בן סלומון סבח
5. אילן בן ג'ורג' קאשני (המכונה "יתכן")
6. אלי בן יעקב בן-סלומון
|
| החלטה |
הנאשמים ואחרים הועמדו לדין בתיק זה בגין ביצוע עברות של פעילות בארגון פשיעה (נאשמים 1-5), גניבה בידי מורשה, גניבה בידי מורשה בנסיבות מחמירות, גניבה בנסיבות מחמירות, גניבה, קבלת נכס שהושג בפשע עפ"י האישומים בכתב אישום מתוקן בשישית שהוגש לאחר שאחרים, שהיו נאשמים בתיק זה, הגיעו להסדרי טיעון עם המאשימה.
לאחר תום פרשת התביעה טוענים הנאשמים 1, 4 ו- 6 כי אין לחייב אותם להשיב לאשמה מאחר ואין די בראיות המאשימה כדי לחייבם לעשות כן.
המסגרת הנורמטיבית
הטענה לפיה הנאשם אינו חייב להשיב לאשמה קבועה בסעיף 158 לחסד"פ תשכ"ה-1965 שזו לשונו:
"זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה
נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו- 183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה".
משמעות הטענה היא שאין בראיות שהציגה המאשימה בביהמ"ש כדי לבסס את הרשעת הנאשם, גם אם ביהמ"ש יאמין להן ויתן להן את מלוא המשקל הראייתי.
על מנת לחייב נאשם להשיב על האשמה המיוחסת לו יש צורך בראיות בסיסיות בלבד, גם אם מדובר בראיות דלות, כל עוד משקלן אינו מופרך ע"י ראיות אחרות שהביאה המאשימה. בשלב זה של הדיון ביהמ"ש לא שוקל שיקולים של מהימנות ולא מעניק לראיות המאשימה משקל ראייתי, אלא הטענה נבחנת בהנחה שהראיות שהביאה המאשימה לחובתו של הנאשם תזכינה למלוא אמונו של ביהמ"ש, שיתן להן את מלוא המשקל הראייתי.
(ראו ספרו של י. קדמי,
על סדר הדין בפלילים עמ' 1049-1051 והפסיקה המצוטטת שם).
בע"פ 141/84
מדינת ישראל נ' טובול ואח' פד"י לט(3) 596 קבע כב' השופט ש. לוין כדלקמן:
"
כפי שנקבע בע"פ 405/80 פד"י לה/757/2, בעקבות ע"פ 28/49 פד"י ד, 504 וע"פ 732/76 פד"י לב/170/1, הרי כדי לחייב נאשם להשיב על האשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום ודי בקיומה של מערכת ראיות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות על שכם הנאשם".
אדון בטענותיו של כל נאשם בנפרד:
נאשם 1:
(א) טענות ב"כ נאשם 1:
1. מרבית הארועים נשוא כתב האישום קרו לפני כניסתו לתוקף של חוק המאבק בארגוני פשיעה תשס"ג-2003 (להלן: החוק) ביום 16.3.03, ולא ניתן להחיל את הוראותיו באופן רטרואקטיבי על מעשים שנעשו לפני חקיקתו, שכן אין ראייה שהם נמשכו גם לאחר חקיקתו.
2. העבירות המיוחסות לנאשם 1 הן עבירות גניבה פשוטות, שלא בהן היתה כוונת המחוקק להילחם ע"י החוק.
3. התנהגות הנאשם לא עונה על הצורך במבנה היררכי, שכן הוא עשה את המעשים שמיוחסים לו בעצמו ולבדו, לא פעל באלימות, ולא הפעיל מנגנון משמעת וסנקציות קשות במקרה של הפרת הוראותיו, שהם מאפייניו של "ארגון פשיעה". הנאשם לא השתלט על מנגנון בשירותים הציבוריים כדי לנצל אותם למטרותיו.
4. לא ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה של גניבה ע"י מורשה נשוא האישום השני בקשר למכולת ה"צנטרום", שכן דברי אילן שירי (להלן: שירי) הם עדות שמועה, ונאשם 6 לא היה מורשה, שכן המכולה לא היתה בחזקתו בזמן גניבתה.
5. לא ניתן להרשיע את הנאשם בגניבה ע"י מורשה בקשר לבגדי הים נשוא האישום השלישי, שכן דברי שירי מבוססים על דברים ששמע מבן סלומון ומנאשם 2, והנאשם 1 רק סייע בפריקת בגדי הים.
6. לא ניתן להרשיע את הנאשם בגניבת מדפי הפלסטיק נשוא האישום הרביעי, שכן אבי אדרי סיפר רק שהוביל את המדפים בליווי נאשם 2 ונאשם 1 התקשר וביקש להשאיר כמה יחידות ברכב.