1. בפנינו בקשה של המשיב למחיקת הערעור שהגישה המדינה, באיחור, ומנגד בקשה של המדינה להארכת המועד להגשתו של הערעור ודחיית הבקשה למחיקתו.
2. המשיב הורשע בבית משפט השלום בירושלים (
כבוד השופט לי-רן), בת"פ 4866/05, בארבע עבירות של הסעה שלא כדין לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977; ובעבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961. הרשעתו של המשיב התבססה על הודאתו במסגרת הסדר טיעון, שלא כלל את עניין העונש. ביום 20.1.08 גזר בית המשפט דינו של המשיב ל- 6 חודשי מאסר ויום לריצוי בפועל, ול-4 חודשי מאסר על תנאי. ביום 16.3.08 הגישה המדינה הודעת ערעור על גזר הדין.
3. ביום 26.3.08 הגיש המשיב בקשה למחיקת הערעור, בטענו כי הערעור הוגש באיחור מבלי שנתבקשה הארכת המועד להגשתו. בתגובתה, שהוגשה באותו יום, ציינה המדינה כי הערעור אמנם הוגש באיחור, אך הדבר נבע "מתקלה טכנית", כי עובדת הגשתו באיחור נודעה לה רק באותו יום מפי ב"כ המשיב, וכי בכוונתה להגיש בקשה להארכת המועד. ואכן, ביום שלמחרת (27.3.08), הגישה המדינה את בקשתה להארכת המועד ולדחיית בקשתו של המשיב למחיקת הערעור. בבקשתה חזרה היא על נימוקי תגובתה שהובאו לעיל, בהוסיפה כי סברה לתומה שהמועד האחרון להגשת הערעור הינו 16.3.08, בעוד שהמועד האחרון להגשתו היה ביום 06.3.08. המערערת הדגישה את חומרת העבירות בהן הורשע המשיב ואת האינטרס הציבורי בענישה מחמירה בגינן, באמרה כי לא ייגרם כל נזק למשיב מהארכת המועד.
מאחר שהערעור גופו כבר היה קבוע לשמיעה בפנינו ליום 8.4.08, קבענו את הדיון בבקשות לאותו מועד.
4. בדיון חזרה המדינה וטענה, כי הטעם לאי הגשת הערעור במועד שנקבע לכך בחוק נבעה מטעות אנוש, בהוסיפה כי הפרקליטה שטיפלה בעניין הסתמכה על מכתב שקיבלה מהמשטרה, שהמליץ על הגשת הערעור, ובו צוין כי המועד האחרון להגשת הערעור הוא 16.3.08. עוד הוסיפה המדינה כי נוכח מספר העבירות של הסעת תושבים רבים מהאזור ששהו בישראל שלא כדין, בהן הורשע המשיב, האינטרס הציבורי גובר על האינטרס של המשיב.
מנגד ציין המשיב, כי לא הוצג בפניו המכתב מהמשטרה, על אף שביקש מהפרקליטה לראותו. לעניין האינטרס הציבורי, טען המשיב, כי במסגרת האינטרס הציבורי הרחב יש ליתן משקל אף לציפייה של הנאשם לסופיות הדיון בהליך הפלילי, בתום 45 הימים משימוע פסק הדין בערכאה הדיונית. המשיב הדגיש כי בהסתמך על העובדה שלא הוגש ערעור עד ליום 5.3.08, הוא היום האחרון להגשת הערעור, פעל "לסיים" מספר תיקי תעבורה שהיו תלויים ועומדים נגדו, בהם נשפט לשלושה חודשי מאסר נוספים - במצטבר למאסר שהוטל עליו בתיק זה - פסילת רישיונו לשנתיים וקנס של 2,500 ש"ח, "זאת בכוונה, על מנת שיהיה סופיות לדברים האלה". המשיב הטעים, כי אילו ידע שהמדינה תערער על פסק הדין בתיק הנוכחי, היה משנה לחלוטין את גישתו בתיקי תעבורה אלה.
בתגובה לדברים אלה, טענה המדינה כי בבוא בית המשפט להכריע בבקשה להארכת מועד, אין מקום לשקילת הטענות לגופו של עניין, בהוסיפה, מכל מקום, כי סיכויי ערעורה טובים.
5. שקלנו את טענות הצדדים, ובאנו למסקנה כי דין הבקשה למחיקת הערעור - להתקבל, ואילו דין הבקשה להארכת המועד להגשתו - להידחות.
6. אין חולק כי הערעור הוגש באיחור של כ- 10 ימים מעבר לתקופה של 45 יום שנקבעה בסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. בסעיף 201 לחוק זה נקבע כי בית המשפט רשאי להרשות הגשת ערעור לאחר שעברה התקופה האמורה.מהוראת חוק זו עולה, כי בשונה מהליכים אזרחיים, אין צורך ב"טעמים מיוחדים" לשם הארכת מועד בפלילים. ביסוד גישה זו מונח הצורך במתן שיקול-דעת רחב לבית-המשפט בנוגע להארכת מועד להגשת ערעור, שעניינם חפותו או אשמתו של אדם וכן מידת עונשו (ראו בש"ב 5988/05
עזריאל נגר נ מדינת ישראל, מיום 25.7.06, פיסקה 3, מפי כבוד השופטת (כתוארה אז) ביניש; להלן -
עניין נגר).
7. בית המשפט העליון נדרש לאמות המידה הצריכות להפעלת שיקול-הדעת השיפוטי בהארכת המועד להגשת ערעור. בבש"פ 6353/02
מדינת ישראל נ הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(1) 1, בעמ' 3 (להלן -
עניין הפניקס) ציינה כבוד השופטת דורנר כי: "הגדרת התקופה שניתן להשיג בה על תוצאותיו של ההליך הפלילי משרתת הן את האינטרס הציבורי של סופיות והן את זכותו של הנאשם כי לאחר תום התקופה להגשת הערעור לא ישונה יותר לרעתו פסק-הדין, אך הן האינטרס הציבורי האמור והן זכות הנאשם אינם מוחלטים, ובית המשפט מוסמך להאריך את המועד להגשת ערעור". עוד נקבע כי "בגדר האיזון הראוי בין זכויות הנאשם לאינטרס הציבורי על בית המשפט לתת דעתו אף על כך שלרשות המדינה עומדת מערכת המופקדת על תקינות ההליך הפלילי, לרבות הגשת ערעורים במועד, ושלמולה עומד הנאשם הבודד, שלעיתים אף אינו מיוצג" (
שם, בעמ' 4). בנוסף, נקבע כי מתן ארכה בהליכים פליליים לא ייעשה כדבר שבשגרה אלא בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת, וככל שמשך האיחור ארוך יותר כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים לדחיית הבקשה (ראו
עניין נגר, פיסקה 3, וההפניות שם). שיקול נוסף שיש ליתן לו משקל ראוי הינו סיכויי ההליך, שכן בלא סיכויים טובים להליך יקשה על הארכת המועד אפילו יש טעם מספק לאיחור כשלעצמו (ראו בש"פ 1207/97
שקירת נאסר חמידאן נ מדינת ישראל, מיום 10.6.97, מפי כבוד הרשמת מ' אגמון; ראו גם ספרו של השופט קדמי,
על סדר הדין בפלילים, חלק שלישי, הליכים שלאחר כתב אישום (ב), הדין בראי הפסיקה (מהדורה מעודכנת, 2003), עמוד 1351).
8. ומן הכלל אל הפרט: הבקשה למתן הארכה הוגשה אמנם אך 10 ימים מתום המועד האחרון להגשת הערעור, אולם, בנסיבות הכוללות של העניין, אין בנסיבה זו כדי להביא לקבלתה.
ראשית, והיא עיקר, המשיב כלכל צעדיו בהליכים אחרים שעמדו נגדו (תיקי בית המשפט לתעבורה) בהסתמכו על העובדה שלא הוגש ערעור בתיק הנוכחי. נראה כי בנסיבות אלו נסוג האינטרס הציבורי שהמדינה טוענת לו מפני זכות ההסתמכות של המשיב ומפני עקרון סופיות הדיון (ראו
עניין הפניקס, בעמ' 6).
שנית, העובדה שהמדינה היא המבקשת את הארכת המועד, מהווה אף היא שיקול הפועל לטובת המשיב.
שלישית, התקלה הטכנית שגרמה לאיחור, דהיינו מכתב המשטרה שבו צוין תאריך שגוי כמועד אחרון להגשת הערעור, אין בו כדי להוות טעם מניח את הדעת לאיחור שבהגשתו. זאת משום שתאריך נתינתו של פסק הדין צוין במפורש בגזר הדין, והיה אפוא ביכולתה של הפרקליטות לחשב בעצמה את הימים שנותרו להגשתו בתוך התקופה שנקבעה לכך בחוק.
ואחרון, לאו דווקא בחשיבותו, בית המשפט קמא, בגזרו את עונשו של המשיב, הביא בחשבון שיקוליו את חומרת העבירות, את תדירות ההסעות, את מספר הנוסעים שהוסעו ואת העובדה שהמשיב הסיע נוסעים אל לב ליבה של ישראל. מנגד, שקל לקולא את גיליון ההרשעות הנקי של המשיב, את גילו הצעיר של המשיב, שטרם טעם את טעמו המר של המאסר, ובעיקר את בקשתו החריגה של המשיב עצמו כי יושת עליו עונש של מאסר ממש, מאחורי סורג ובריח, חרף המלצת שירות המבחן להסתפק בעונש של מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, עובדה המלמדת על נטילת אחריות מלאה ועל כנות חרטתו. בהינתן שבית המשפט שקל את כל השיקולים לעיל בגזירת עונשו של המשיב, סבורים אנו כי סיכויי הערעור נמוכים.
9. לאור כל האמור, באנו למסקנה כי בנסיבות המקרה, האינטרס הציבורי שבמימוש זכות המדינה לבקש מערכאת הערעור להחמיר בעונשו של המשיב צריך לסגת מפני עיקרון הסופיות.
10. לסיכום, הבקשה למחיקת הערעור מתקבלת, והבקשה להארכת המועד להגשת הערעור נדחית.
ניתן היום י' בניסן התשס"ח (15.4.2008).
המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים בפקסימיליה.
______________ ______________ ______________
דוד חשין, סגן נשיא עוני חבש, סגן נשיא יוסף שפירא, שופט