1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים, שניתן על-ידי כב' השופט ד' מינץ בתאריך 12.05.2013 ב-עת"מ 44419-12-12.
2. השתלשלות האירועים בפרשה שלפני תוארה כבר בהרחבה יתרה, במסגרת פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, שעיכובו מתבקש כאן, וכן בפסק-הדין ב-עת"מ 38074-6-11 (מפי כב' השופטת נ' בן-אור). לפיכך אסתפק כאן בתיאור תמציתי של האירועים שברקע הערעור, מושא הבקשה.
הרקע לערעור מושא הבקשה
3. המשיב הינו אדם אשר הסתנן לישראל דרך גבול מצריים בתאריך 10.05.2009. עם כניסתו לישראל נעצר המשיב ונבחנה סוגיית אזרחותו. הנסיון לברר את אזרחותו של המשיב העלה קשיים שונים, בין היתר בשל העובדה שלדבריו מקום הולדתו בקונגו, אך בשל נסיבות חיים מסוימות בילה חלק עיקרי משנות חייו בקמרון. פניות בעניינו של המשיב - לנציגויות של המדינות קונגו וקמרון, שיכירו באזרחותו של המשיב - נדחו. הנימוק של נציגות קמרון לסירובה להכיר במשיב כאזרח קמרון, נבע מהצהרותיו כי הוא והוריו הם ילידי קונגו, אשר לא נקטו מעולם בהליך של התאזרחות בקמרון. הנימוק של נציגות קונגו לסירובה שלה להכיר בנתינותו הקונגולזית של המשיב - היה שאין בידיה מסמכים רשמיים המאשרים את הולדותו של המשיב בקונגו. גם נסיונות לאתר את אמו של המשיב בקמרון - העלו חרס. נוכח התמהמהות של המבקשת להחליט בעניין מעמדו של המשיב חרף המלצות של נציבות האו"ם לפליטים להכיר במשיב כ"מחוסר אזרחות" (כאשר המשיב היה נתון זמן רב במשמורת) - הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים (עת"מ 38074-6-11 הנ"ל; להלן: העתירה הראשונה; פסק הדין בעתירה הראשונה, יכונה להלן: פסק-הדין הראשון). בית המשפט המחוזי הנכבד פסק באותו מקרה, בתאריך 24.06.2012, כי נקודת המוצא שעל פיה צריכה המבקשת לפעול בעניינו של המשיב היא שהמשיב הינו "מחוסר אזרחות". כן קבע בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק הדין הראשון כי מדינת ישראל מחויבת להוראות האמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות (להלן: האמנה), שאושררה על-ידי מדינת ישראל (אף כי האמנה לא נחקקה כדין פנימי במדינת ישראל), וזאת מכח "חזקת ההתאמה". עוד נקבע שם כי האמנה איננה מתיימרת לקבוע את טיבם של ההליכים הפנים מדינתיים בעניינם של "מחוסרי אזרחות" בישראל, ושיקול הדעת בעניין זה צריך להיות מופעל על-ידי שר הפנים, על סמך אמות מידה כלליות וקריטריונים ברורים, שאותם יגבש. נוכח עמדת המבקשת, שטענה במסגרת העתירה הראשונה, כי גיבושו של נוהל בעניינם של "מחוסרי אזרחות" מצוי בשלביו האחרונים - קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כדלקמן:
"החלטה בעניין סוג האשרה שתוענק למשיב מכוח היותו מחוסר אזרחות, תינתן בתוך 60 יום למן המצאת פסק-הדין למשיב [המבקשת כאן - ח"מ]"
4. בתאריך 09.07.2012 הודיעה המבקשת למשיב כי הוחלט להאריך את רשיון הישיבה מסוג ב/1 שניתן לו, אך לא ניתנה החלטה סופית בעניין מעמדו של המשיב וסוג האשרה שתוענק לו, חרף פניות חוזרות ונשנות של המשיב. בתאריך 23.12.2013 הגיש המשיב את העתירה, מושא הערעור שבכותרת (להלן: העתירה השניה; פסק הדין בעתירה השניה יכונה להלן: פסק-הדין השני).
במאמר מוסגר יצויין, לצורך השלמת התמונה, כי בתאריך 12.11.2012 פרסם משרד הפנים נוהל ל"טיפול בנתין זר הטוען כי הוא חסר אזרחות", שבמסגרתו נקבע כי למי שיוכר כמחוסר אזרחות - יינתן רשיון שהייה מסוג ב/1, שניתן יהיה לחדשו מדי שנה, וכי לאחר 10 שנים - תישקל האפשרות להעניק למחוסר האזרחות אשרת שהייה מסוג א/5. יחד עם זאת, הנוהל האמור סוייג כך שהוא נועד לטפל רק בעניינם של מי שנכנסו לישראל כדין, ולפיכך ממילא איננו חל על המשיב.
5. בעתירה נטען כי המבקשת איננה מקיימת את הוראות פסק-הדין הראשון שהינו חלוט מאחר שלא הוגש עליו ערעור, וכי קיום האמנה מחייב הענקת זכויות למחוסרי אזרחות, אשר אינן ניתנות במסגרת רשיון שהייה מסוג ב/1, אך נכללות במסגרת אשרת שהייה מסוג א/5. לפיכך עתר המשיב שיוענק לו היתר שהייה מסוג א/5.
המבקשת, בתגובתה לעתירה, כפרה בעצם ההכרה במשיב כ"מחוסר אזרחות", וביקשה להציג את פסק-הדין הראשון ככזה שלא קבע קביעות ברורות באשר למעמדו של המשיב כ"מחוסר אזרחות". המבקשת, מצדה, רואה את המשיב כמי שאיננו "מחוסר אזרחות", ואף כמי שאיננו משתף פעולה עם ההליכים לבירור זהותו, ולפיכך איננו זכאי להטבות מצד המדינה.
6. בית המשפט המחוזי הנכבד הכריע בעתירה בתאריך 12.05.2013 והורה למבקשת לקבוע את מעמדו של המשיב כמתחייב מהאמנה - וזאת בתוך תקופה של 6 חודשים מיום מתן פסק הדין השני. עיכובו של סעד זה הוא המתבקש כאן.
טענות הצדדים
7. המבקשת הגישה בתאריך 12.06.2013 ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. טענותיה בערעור לגופו הן בשני מישורים:
מישור הטענות הראשון עוסק בהימנעות של בית המשפט המחוזי הנכבד, לשיטת המבקשת, מלבחון את משמעות התיבה: "מחוסר אזרחות". המבקשת טוענת כי הימנעות מסוג זה היתה מנת חלקו של בית המשפט המחוזי, בשתי העתירות. לטענת המבקשת, מבלי לבחון את התיבה הנ"ל - לא ניתן לקבוע קביעות פרטניות בנוגע למעמדו של המשיב.
מישור הטענות השני עוסק במעמדה של האמנה בישראל, בפרשנותה, ובהשפעתה על הדין הישראלי, לרבות באופן היישום של "חזקת ההתאמה" בנוגע לאמנה. בהקשר זה המבקשת טוענת בערעור כי הוראתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, בפסק-הדין השני, כי על המדינה: "לקבוע נוהל חדש וכללי אשר יחול על מסתננים בכלל, ועל מסתננים שאינם משתפים פעולה בפרט, ויקבע את סוג האשרה והרשיון שינתן להם" - ניתנה, לשיטת המבקשת, מבלי שהדבר התבקש כסעד במסגרת העתירה ומבלי לקיים דיון בעניין.
8. עם הגשת הערעור הנ"ל, לא הוגשה מיד בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, וזו הוגשה רק בהתקרב המועד שנקבע בפסק-הדין השני כמועד האחרון לביצוע הסעד האופרטיבי של פסק-הדין השני. המבקשת עותרת איפוא כעת לעיכוב ביצוע הסעד האופרטיבי הנ"ל, וזאת על בסיס תפיסתה כי סיכויי הערעור שלה הם טובים במידה כזו המצדיקה את העדפתו של שיקול זה על השיקול בדבר מאזן הנוחות, וכן על יסוד גישתה כי מאזן הנוחות נוטה כאן ממילא לטובת המבקשת. את העמדה האחרונה מנמקת המבקשת בכך שהמבקש מחזיק ברשיון שהייה מסוג ב/1, המאפשר לו גם לעבוד בישראל, ולפיכך לא ייגרם לו כל נזק בתקופת הביניים - עד להכרעה בערעור, בעוד שעל המבקשת מוטל כאן נטל בלתי-הגיוני, לשיטתה, לקבוע נוהל כללי, שהוא לתפיסתה "בניגוד לדין", טרם שהוכרעה הסוגיה העקרונית שתתברר בערעור.
במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע מציעה המבקשת, לחילופין, להקדים את הדיון בערעור, כך שיקדם לתאריך האחרון שהקציב בית המשפט המחוזי הנכבד למבקשת לביצוע הסעד עליו הורה (שנקבע לתאריך 12.11.2013). בשולי הדברים אזכיר כי בא-כח המבקשת הגיש בתאריך 30.09.2013 הודעה שלפיה בשל טעות מצדו, הוא לא הגיש את סיכומי טענותיו בהתאם להוראות כב' הרשמת ל' בנמלך - והוא מבקש כעת הסדר דיוני חדש בנוגע למועדי הגשת סיכומי הטענות, כפי שמפורט בבקשתו הנ"ל.
9. בא-כח המשיב הגיש בתאריך 17.09.2013 את תגובתו לבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, בהתאם להחלטתי מתאריך 12.09.2013. בתגובתו עומד בא-כח המשיב על כך שהמבקשת מנסה למעשה לערער כאן הן על קביעות בית המשפט בפסק-הדין השני, שהוא מושא הערעור, הן על קביעות בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק-הדין הראשון, שהוא, כאמור, חלוט, מאחר שלא הוגש עליו ערעור לבית משפט זה. בשל נימוק זה, בין היתר, בא-כח המשיב סבור כי סיכויי הערעור כאן נמוכים. בכל הנוגע למאזן הנוחות, סבור בא-כח המשיב כי זה נוטה באופן מובהק לטובת המשיב, וזאת נוכח האופי הזמני של אשרת השהייה מסוג א/5, שהמשיב מבקש לקבל בשלב זה, ויכולתה של המבקשת להמשיך ולחקור בדבר אזרחותו של המשיב, גם בזמן שהמערער יחזיק באשרה המבוקשת, שהיא היחידה המעניקה לו, לשיטת בא-כחו, את הזכויות המגיעות לו מכח האמנה. לגישת בא-כח המשיב, למבקשת לא ייגרם כל נזק אם תעניק למשיב אשרה מסוג א/5, למצער כל עוד אין באפשרותה להוכיח כי המשיב איננו מחוסר אזרחות, כפי שנקבע, להבנתו, כבר בפסק-הדין הראשון (בהקשר זה מפנה בא-כח המשיב לעמדת המבקשת ב-עת"מ 34499-04-10 אלקסייב נ' מדינת ישראל - שר הפנים (14.09.2010), שם היא העניקה אשרה מסוג א/5 למשך שנה לאדם שהיה קשה להוכיח לגביו אם יש לו אזרחות במדינה כלשהי, במקביל להמשך בדיקת האפשרות להרחיקו מישראל). בא-כח המשיב עומד גם על אורך התקופה שחלפה מאז שניתן פסק-הדין הראשון ועד היום - כשבכל הזמן הזה, נמנעות מהמשיב, לשיטת בא-כחו, הזכויות המגיעות לו על-פי דין. בא-כח המשיב אף מבהיר בתגובתו את ההבדלים שבין רשיון שהייה מסוג ב/1 לבין אשרת שהייה מסוג א/5. לדבריו, בהיעדר אשרת שהייה מסוג א/5, המשיב תלוי במעבידו לשם הבטחת זכויותיו הסוציאליות (לרבות ביטוח רפואי חלקי בלבד), וכן נמנעת מהמשיב האפשרות לצאת מהארץ, או להחזיק ברשיון נהיגה זמני (זכויות להן זכאי בעל תעודת תושב ארעי).
בכל הנוגע לבקשת המבקשת להקדמת הדיון - בא כח המשיב מציין כי הצעה זו איננה ישימה נוכח הטעות שנפלה מלפני בא-כח המבקשת, שבגינה טרם הוגשו סיכומים מצד המבקשת, דבר שצפוי לגרור עיכוב בהגשת כתבי סיכומי הטענות של המשיב וסיכומי התשובה מצד המבקשת.
דיון והכרעה