1. זוהי בקשת המשיבה בערעור שבנדון, לחייב את המערערים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בערעור וכן להבטחת תשלום סכום פסק הדין של בית הדין קמא, כתנאי להמשך בירור הערעור.
הרקע לבקשה וטענות הצדדים
2. המשיבה, אזרחית מולדביה הועסקה על ידי המערערים כעובדת סיעוד.
בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (תיק ס"ע 21517-06-09) התבררה התביעה שהגישה המשיבה נגד המערערים לתשלום הפרשי שכר מינימום, גמול עבודה בשעות נוספות ובשעות המנוחה השבועית, דמי הבראה, פדיון חופשה וגמול עבודה בימי חג, בצירוף פיצויי הלנת שכר.
3. בית הדין האזורי (השופטת מיכל נעים דיבנר, נציג עובדים - מר משה גרבלר ונציג מעבידים - מר בנימין זוסמן) קיבל את התביעה בחלקה בלבד וחייב את המערערים לשלם למשיבה הפרשי שכר מינימום בסך 4,615 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.2.08 ועד לתשלום המלא בפועל; גמול עבודה במנוחה השבועית בסך 10,575 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.4.2007 ועד לתשלום המלא בפועל; דמי הבראה בסך 1,094 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 21.12.08, ועד לתשלום המלא בפועל.
כן, דחה בית הדין קמא את טענת הקיזוז שהעלו המערערים.
בית הדין קמא הוסיף וקבע כי לנוכח התוצאה אליה הגיע ודחיית חלקה הארי של התביעה, אך קבלתה בחלקה, ישא כל צד בהוצאותיו.
5. על פסק דין זה הגישו המערערים את ערעורם לבית דין זה, בו השיגו על קביעותיו של בית הדין קמא ועתרו לבטל את פסק דינו תוך חיוב המשיבה בהוצאות המערערים.
6. בהמשך לכך הגישה המשיבה את הבקשה שבנדון לחיוב המערערים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בערעור וכן להבטחת תשלום סכום פסק הדין של בית הדין קמא, כתנאי להמשך בירור הערעור.
לטענת המשיבה בבקשתה, אמנם אין בית הדין נוהג לחייב מערער למתן ערובה, אלא שבמקרה זה, יש הצדקה לעשות כן לאור ההלכה הפסוקה שכן המערערים לא שילמו למשיבה את הסכום שנפסק בפסק הדין עליו הם מערערים ואף לא שילמו את הסכום אשר נקבע בתיק ההוצאה לפועל שפתחה המשיבה בעקבות אי תשלום סכום פסק הדין בסך של 11,181 ש"ח.
מוסיפה המשיבה וטוענת כי קיים גם חשש שהמערערים לא יקיימו את פסק הדין של הערעור במידה וידחה הערעור במלואו או בחלקו ולכן מבוקש להורות על הפקדת כל הסכום אשר נפסק על ידי בית הדין קמא בתוספת הוצאות הערעור.
7. לטענת המערערים מנגד, בינתיים הם הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נשוא הערעור לבית הדין קמא.
בבקשתם לעיכוב ביצוע ציינו הם מפורשות כי הינם מבקשים את עיכוב הביצוע לאור החשש כי לו יזכו בערעורם לא יוכלו לגבות בחזרה את הסכומים ששולמו על ידם לאור העובדה כי המשיבה הינה עובדת זרה, שכתובתה בארץ איננה ידועה, לא ידוע האם הינה עובדת וקיים חשש ממשי כי היא תעזוב את הארץ בכל עת.
לצד האמור, טוענים המערערים כי הם ציינו באופן חד משמעי, שאיננו משתמע לשני פנים, כי אין להם כל כוונה לקפח ו/או לפגוע במשיבה והם יכבדו כל פסיקה שתינתן ע"י בית דין זה ועל כן הם נכונים להפקיד את מלוא הסכומים שנפסקו לטובת המשיבה בקופת בית הדין ובכל מקום אחר בהתאם להחלטת בית הדין ובלבד שיהא בכך בכדי להבטיח, כי לו יזכו בערעור לא ייגרם להם כל נזק בכך שלא יוכלו לקבל בחזרה את הסכומים ששולמו על ידם.
אי לכך, לטענתם טענותיה של המבקשת דנן אין להם על מה לסמוך, המערערים אינם חפצים לחמוק מתשלום הסכומים שנפסקו בפסק דינו של בית הדין קמא, ההיפך הוא הנכון, הם הצהירו על רצונם לשלם סכומים אלה תוך הבטחת הסכומים כי במידה והם יזכו בערעור יהיה באפשרותם לגברת את התשלומים ששולמו על ידם.
עוד טוענים המערערים כי הפסיקה אליה הפנתה המשיבה, אינה רלוונטית לעניינם, שכן המערערים כפי שגם הצהירו על כך בבקשה לעיכוב ביצוע מוכנים לשלם את התשלומים שנפסקו כנגדם, בתנאים שפורטו לעיל, ויכבדו כל פסיקה של בית דין זה.
8. בתשובתה לתגובת המערערים טענה המשיבה כי בנגוד גמור לטענתם חסרת תום הלב של המערערים, הם התעלמו מביצוע מפסק הדין קמא ומהתקנות וכלל לא פעלו לשלם למשיבה את אשר נפסק בבית הדין קמא.
לטענתה, רק לאחר שנפתח תיק כנגדם בלשכת ההוצאה לפועל ורק לאחר שנשלחה אליהם אזהרת ההוצאה לפועל, פעלו להגשת בקשת עיכוב ביצוע פסק הדין של בית הדין קמא.
לטענתה, כלל הוא, כי חייב המשתמט מתשלום חובותיו בערכאה קודמת מחויב בהפקדת ערובה בערעור. מכל מקום, דוחה המשיבה את סברת המערערים לפיה הם זכאים להמנע מתשלום פסק הדין עקב חששם מאפשרות גביית הסכומים ככל שיזכו בערעור, שכן המחוקק קבע כי הזוכה בפסק דין כספי, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי וכי הזכות למימוש פסק הדין אינה נידחת מחמת הגשת ערעור, מקל וחומר עת מדובר בפסק דין כספי, כפי המקרה בענייננו.