החלטה בתיק ע"ע 36510-10-13

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.                 לפני בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (סע"ש 32280-08-12, פ"ה 24558-08-12, סע"ש 10030-09-12, סע"ש 10047-09-12; השופט אילן סופר) מיום 28.8.2013.

תמצית העובדות ופסק דינו של בית הדין האזורי

2.                 המערערים 1-3, עובדים באיגוד ערים באזור באר שבע, הגישו תביעות במסגרתן עתרו לתשלום "תוספת קידום ראשון" ו"תוספת קידום שני", המשולמות לעובדים ברשויות המקומיות בכלל ובאיגודי ערים לכבאות בפרט, ולהפסקת הקיזוז משכרם בגין תשלומי העבר. המערער 4, גמלאי של איגוד ערים באזור באר שבע, הגיש תביעה לתשלום "תוספת קידום שני" במסגרת גמלתו.

3.                 בית הדין האזורי, לאחר שפירט וסקר את העובדות והפרשנות של ההסכם הקיבוצי הרלוונטי, דחה את תביעותיהם וקבע כי המערערים אינם זכאים לקבל תוספות קידום ראשון ושני. בית הדין הסביר כי "... ניתן לקבוע כי תכליתה של ההחרגה של תשלום תוספות הקידום, במקרה בו הקידום התבטא במעבר מעבודת משמרות לעבודת יום, היא בכך, כי הכבאים קיבלו כבר פיצוי בדמות תוספת אובדן משמרות. תוספת זו משולמת מאחר והעובד אינו מקבל גמול עבור עבודה במשמרות ובשעות נוספות...". בית הדין האזורי הוסיף כי " הסכם 2010 מתייחס לקידומים שנעשו החל מ- 1.12.2009 כאמור בסעיף 4 ועל כן הקידומים אליהם מפנים התובעים אינם מזכים בתוספות קידום על פי הסכם 2010. לכל היותר ניתן לפנות להסכם 2002 בו הופיע סעיף 6.1 הקובע: "עובדים ותיקים המועסקים ככבאים אשר יקודמו בתפקיד ו/או יועברו לתפקיד אחר, לאחר יום 31.12.01 יהיו זכאים לכל התנאים והזכויות הנובעים מההסכמים המקומיים, כפי שאושרו ערב חתימת ההסכם ובעדכונם בהתאם להסכמים כאמור, על עובדים ותיקים באותם תפקידים...". מר גבאי קודם לתפקידו לפני התאריך הקובע [(31.12.2001) הוספה - ו.ו.ל.] ועל כן אינו זכאי לתוספות לפי הסכם 2002. באשר למר פרץ ומר כלימי, לא הוכח על ידם כי קודמיהם קיבלו תוספת או הטבה שהם זכאים לה ולא קיבלו אותה בפועל. על כן, גם לתוספת קידום ראשון אין התובעים זכאים".

4.                 באשר לתביעתו של המערער 4, קבע בית הדין האזורי כי " עניינו של מר יצחק נכנס איפה לגדר חלופה ד' להסכם 2010: במהלך תקופת העסקתו הוא קודם פעם אחת לפני 1.12.2009 ולכאורה היה זכאי לתוספת קידום שני בגין קידומו לתפקיד סגן השרות. אולם התנאי המופיע בסעיף 4(ב) לפיו מר יצחק מונה לתפקיד כדין לא התקיים. מר יצחק היה בתקופת ניסיון שלא הבשילה למינוי קבע...". עוד הוסיף בית הדין האזורי וציין כי המערער 4 לא קיבל במשכורתו כעובד פעיל תוספת קידום שני ודרגתו כפעיל לפני פרישתו לא הייתה הדרגה הצמודה לתפקיד שביצע. לפיכך, נקבע כי המערער 4 לא היה זכאי לתוספת קידום שני בהתאם להסכם 2010.

הבקשה למתן סעד זמני בערעור וטענות הצדדים

5.                 המערערים הגישו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ובהמשך, הגישו בקשה למתן סעד זמני בערעור וסעד ארעי במעמד צד אחד. במסגרת בקשתם, עתרו המבקשים למניעת קיזוז כספים משכרם או מגמלתם ולהותרת החלטת בית הדין האזורי מיום 16.10.2012 על כנה עד למתן פסק דין בערעור. יצוין כי במסגרת החלטה זו של בית הדין האזורי נקבע כי " בהסכמת הצדדים תוספת קידום שני לא תשולם לתובעים וזאת עד להכרעת בית הדין במסגרת פסק הדין. כמו כן, עד למתן פסק הדין לא תקוזז לתובעים התוספת אשר שולמה להם בעבר...".

בנוסף, עתרו המבקשים למתן סעד ארעי במעמד צד אחד ולמנוע קיזוז כספים ונזק בלתי הפיך עד למתן החלטה בבקשה למתן הסעד הזמני.

6.                 במסגרת בקשתם, טוענים המערערים כי סיכויי הערעור גבוהים, שכן בפסק הדין של בית הדין האזורי נפלו טעויות רבות המצדיקות את ביטולו. לטענתם, התשתית העובדתית אשר הוצגה בהרחבה בפני בית הדין האזורי לא נדונה ואף לא נסתרה בחקירה נגדית. כמו כן, הם טוענים כי בית הדין האזורי לא הכריע בסוגיות רבות, לרבות בסוגיית השבת הכספים, ואף לא התייחס לסיטואציה החריגה שנוצרה בעניינו של המערער 4 ולמורכבותה. עוד הם טוענים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם וכי ככל שיינתן פסק דין בערעור כנגדם, יוכלו המשיבים לקזז את התשלומים ממשכורתם ומגמלתם.  בנוסף, מציינים המערערים כי קיזוז הכספים בשלב זה יגרום לפגיעה מיידית נוספת ובלתי מידתית בשכרם. זאת, משום שתשלום התוספות אושר על ידי המשיבים ורק בשלב מאוחר יותר, חזרו בהם המשיבים מהתחייבותם לשלם למערערים את הכספים הללו.

7.                 בהחלטתי מיום 23.10.2013 קבעתי כי בנסיבות העניין אין מקום לתת סעדים במעמד צד אחד; כי לאור העובדה שהסעד הזמני והסעד הארעי הם סעדים כספיים זהים, הרי שאין מקום לפצל את הדיון בהם ולדון בכל אחד מהם בנפרד; וכי יש לדון במאוחד בבקשת המבקשים לסעד זמני ובבקשתם לסעד ארעי.

8.                 המשיבים 1-2, בתגובתם לבקשה, טוענים כי עסקינן בבקשה שהיא למעשה בקשה לעיכוב ביצוע במסווה של בקשה לסעד זמני בערעור וכי המערערים לא טרחו לפנות תחילה בעניין זה לבית הדין האזורי, וכי די בכך כדי לדחות על הסף את הבקשה. בנוסף, מציינים המשיבים 1-2 כי הכלל הוא שערעור על פסק דין אינו מעכב ביצועו, זאת במיוחד כאשר מדובר בחיוב או בפעולה שיש לה היבט כספי, וקל וחומר כאשר מדובר בסכום לא משמעותי ששום נזק בלתי הפיך לא ייגרם למערערים אשר ממשיכים לעבוד ולקבל את שכרם או את גמלתם. המשיבים 1-2 מוסיפים כי גם אם יקוזזו הסכומים הרי שניתן בכל עת להשיב סכומים אלו ולהחזיר את המצב לקדמותו. עוד הם טוענים כי פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב ולפיכך, הרי שסיכויי הערעור קלושים.

9.                 באת כוח הממונה על השכר במשרד האוצר, בתגובתה, טוענת כי דין בקשת המערערים להידחות, בין היתר, משום שהם כלל לא טרחו להצביע על טעמים מיוחדים המצדיקים מתן סעד זמני בערעור. עוד היא טוענת כי פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק היטב וכי ערעור המערערים הינו עובדתי בעיקרו, ולפיכך, הרי שסיכויי הערעור נמוכים ביותר. לדבריה, לא נפלו בפסק הדין של בית הדין האזורי טעויות משפטיות מהותיות המצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור. בנוסף, סבורה באת כוח הממונה על השכר כי המערערים לא הסבירו כיצד מאזן הנוחות נוטה לטובתם, זאת ככל הנראה מתוך הבנה כי לא עומד להם כל טיעון במישור הזה. מעבר לכך, טוענת באת כוח הממונה על השכר במשרד האוצר כי במקרה שלפנינו נוטה מאזן הנוחות לטובת המדינה שכן ודאי שיהיה קשה יותר למערערים להשיב את הסכומים אותם קיבלו, לאחר שהערעור בעניינם יידחה. בנוסף, היא טוענת כי טרם הגשת תביעותיהם הסכימו המערערים, באמצעות וועד העובדים במקום עבודתם ויו"ר הוועד, לקבל את התוספות האמורות תוך התחייבות כי ככל שייקבע בהמשך כי הם אינם זכאים לתוספות אלו, הרי שהם ישיבו את הכספים.

10.             באת כוח ההסתדרות, בתגובתה לבקשה, הודיעה כי היא מותירה לשיקול דעת בית הדין את ההחלטה בעניין הסעד הזמני.

דיון והכרעה

11.             הבקשה שלפני היא במהותה בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית הדין האזורי. על כן, יש לבחון בקשה זו בהתאם לכללים המתייחסים לבקשות מעין אלה.

ההלכה הפסוקה הינה כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת כשלעצמה את מימוש פסק הדין [רע"א 6480/00 עיריית תל אביב יפו נ' בצלאל, ניתן ביום 19.11.2000]. עיכוב ביצועו של פסק דין הינו בגדר החריג לכלל, ועל מנת להצדיקו על המבקש לשכנע בקיומם של שני תנאים מצטברים: סיכויים טובים להצליח בערעור, ומאזן הנוחות - היינו כי אם יזכה בערעור יהא זה קשה או בלתי אפשרי להחזיר את המצב לקדמותו, או כי ביצוע מיידי יגרום לו נזק שאינו ניתן לתיקון [בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מג(2) 172 (1989)]. בעניין זה נקבע כי " בין שיקולים אלה קיימים יחסי גומלין, במובן זה שככל שסיכויי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך" [עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ' וייס, ניתן ביום 22.9.2010].

12.             עוד נפסק כי טענה בדבר היעדר יכולת כלכלית, או קיום קושי ממשי להיפרע מן המשיב באם הערעור יתקבל, מחייבת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומבוססת, ככל הניתן תוך תמיכתה בתצהיר, ולא ניתן להסתפק בטענות כלליות בעניין זה [ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל, ניתן ביום 26.7.2006; ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן, ניתן ביום 10.1.2008].

13.             לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת המערערים למתן סעד זמני בערעור להידחות. זאת, לאחר שלא מצאתי הצדקה למנוע את קיזוז הכספים משכרם או מגמלתם של המערערים עד למתן פסק דין בערעור. גם אם סיכויי הערעור אינם, לכאורה, משוללי יסוד, המערערים לא עמדו בנטל להוכחת התנאי הנוסף הנדרש במצטבר כדי להצדיק עיכוב ביצוע - מאזן הנוחות. לא די לצורך כך בטענה כללית כי "קיזוז הכספים בשלב זה יגרום לפגיעה מיידית נוספת ובלתי מידתית בשכרם" - שכן עצם קיזוז הסכומים משכרם או מגמלתם של המערערים איננו דבר בלתי הפיך. זאת ועוד, המערערים אף לא הביאו כל ראיה אחרת שיש בה כדי לתמוך בטענתם לפיה מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בנסיבות אלה, הרי שאין כל הצדקה למתן סעד זמני בערעור ולמניעת קיזוז הכספים משכרם או מגמלתם של המערערים עד למתן פסק הדין בערעור.