1. בפניי בקשתן של המבקשות להיפוך נטל הראיות בתביעה שהגישו כנגד המשיבים לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן - "
החוק").
2. בקשתן מושתתת על הטענה, לפיה המשיבים לא הכחישו את דבר הפרסום המיוחס להם ואף לא הכחישו שמדובר בלשון הרע, כמשמעותו בחוק, ועל כן הגנתם מתבססת על ההגנות הקבועות בחוק. לפיכך, ובהתאם לכלל הנוהג במקרה של "הודאה והדחה", עובר נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" אל הטוען אותן. המבקשות אף מפנות לפסיקה בעניין ולספרו של המלומד א. שנהר, שם בעמוד 465 נכתב:
"
במקרים בהם מודים נתבעים במשפטי לשון הרע בכך שפרסמו את הפרסום המיוחס להם ובכך שהוא מהווה "לשון הרע", והם מבקשים לפטור אותם מאחריות רק בטענה שעומדות להם ההגנות הקבועות בחוק. אם כך עושה הנתבע, צריך נטל הבאת הראיות בשלב קביעת החבות לעבור אליו." (סעיף 3 לבקשת המבקשות).
3. עוד מטעימות המבקשות, כי חרף העובדה שבכתב ההגנה המשיבים מכחישים כי הפרסום מהווה לשון הרע, הרי שמדובר בהכחשה סתמית ורפה, ובהתאם ללמקרים דומים שהובאו בפני בתי המשפט, יש לראות בכך כהודאה, לצורך קביעה בדבר היפוך הנטל (סעיף 17 לבקשה ואילך והפסיקה המובאת שם).
4. מוסיפות המבקשות וטוענות, כי ממילא השאלה אם הפרסום מהווה לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק הנו מבחן אובייקטיבי, שנתון לשיקול דעתו של בית המשפט ועל כן "
בשלב מקדמי זה מונח בפני בית המשפט תוכן הכתוב בלבד, ואין הוא נדרש לבחינת ראיות חיצוניות אלא לפרשנות שעולה מקריאה אובייקטיבית של הכתבה, ואשר במקרה דנן מובילה למסקנה כי האמרות נשוא כתב תביעת לשון הרע, הן בגדר לשון הרע". (סעיף 26 לבקשה).
5. ומכאן, מסקנתן של המבקשות, כי גם אלמלא היתה הכחשתם של המשיבים בדבר היות הפרסום "לשון הרע", סתמית, הרי שבהתאם למבחן אובייקטיבי, "
אין חולק כי הן אמירות המהוות לשון הרע אודות התובעת" (סעיף 27 לבקשה).
6. בתגובתם לבקשה, טענו המשיבים, כי הכחישו את עצם הפרסום (סעיף 28 לכתב ההגנה), וממילא הכחישו כי מדובר בפרסום לשון הרע. לפיכך, לא מתקיימים היסודות הנדרשים להיפוך נטל הראיה. לחיזוק טענתם, שבים המשיבים ונתלים בהחלטתה של כב' השופטת יהודית שבח מיום 07.07.11.
7. עוד טוענים המשיבים, כי השימוש בהיפוך נטל הראיה, בהיותו מנוגד לכלל הבסיסי של "המוציא מחברו עליו הראיה", ייעשה במשורה ובמקרים מיוחדים בלבד, וזאת, בין היתר, על מנת שלא לפגוע בנתבע.
8. בתגובה לתגובה הנ"ל, שבו המבקשות על עיקרי טענותיהן והוסיפו כי התנגדותם של המשיבים נובעת מרצונם לעכב את הדיון ולסרבלו.
דיון והכרעה
9. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר ששבתי ועיינתי בכתב ההגנה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות על ראשה וחלקיה, ואת טעמיי אפרט.
10. בכתב ההגנה מטעמם, מקדימים המשיבים וטוענים בסעיף 28 כי כלל אין מדובר בפרסום מצדם, שכן האמרות שצוטטו בעיתון לא נאמרו על ידיהם.
11. בהמשך, בסעיף 32, מכחישים הם כי מדובר באמירות המהוות לשון הרע ובהמשך כתב ההגנה, בפרק ה', שבים הם ומכחישים את עצם הפרסום כמו גם את העובדה שמדובר באמירות המהוות "לשון הרע". כמו כן, טוענים המשיבים כי הדברים שנאמרו על ידם לעיתון היו בגדר הבעת דעה לגיטימית.
12. לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי בניגוד לטענת המבקשות, אין בכתב ההגנה, על פי לשונו, משום הודאה בפרסום או בהיותו "לשון הרע" וההכחשות הנן ברורות.
13. אכן, כדברי המבקשות, הקביעה כי פרסום פלוני (ככל שייקבע עובדתית שהיה), מהווה "לשון הרע", כמשמעותו בסעיף 1 לחוק, מסורה לבית המשפט, והוא בוחן זאת לפי קנה מידה אובייקטיבי.
14. בהקשר זה, ייאמר בזהירות המתחייבת לשלב זה, כי בהיעדר ראיות נוספות, שמטבע הדברים טרם הוצגו בפניי, לא השתכנעתי כי יש באמירות כשלעצמן משום לשון הרע לכאורה. אדגיש, כי מדובר בקביעה לכאורית, ולא מן הנמנע שיעלה בידיי המבקשות להביא ראיות שיהיה בהן כדי להפוך את הקערה על פיה. אלא שלעת הזו, אלו הם פני הדברים בבחינה ראשונית.
15. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי אין כל הצדקה לסטות מברירת המחדל הנוהגת, לפיה התובע מביא ראיותיו ראשון, וכך אני מורה.
16. סופו של דבר, הבקשה נדחית והמבקשות תגשנה תצהירי עדות ראשית מטעמן עד ולא יאוחר מיום 05.06.13. עותק יישלח במישרין לצד שכנגד.
17. המבקשות תישאנה בהוצאותיהם של המבקשים בגין בקשה זו בסך של 10,000 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא יישא סכום זה הפרשי ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל.