1. לפני בקשת היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם להוראת סעיף 10 לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996 (להלן - חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיראו החוק), להורות כי המשיב ישא בישראל את יתרת עונש המאסר שנגזר עליו בארצות-הברית בגין עבירות קשירת קשר לביצוע סחיטה במסגרת ארגון פשיעה, קשירת קשר לביצוע רצח במסגרת ארגון פשיעה וקשירת קשר לייבוא של סם מסוכן.
המשיב מתנגד לבקשה, וגורס לאי-תחולת החוק הנ"ל בעניינו, הואיל וחזר בו מהסכמתו בדבר העברתו לישראל לריצוי המאסר.
2. ביום 20.10.08 הגישה ממשלת ארצות-הברית בקשה להסגיר לידיה את המשיב, כדי להעמידו לדין בגין שורה של עבירות, ובכללן העבירות הנ"ל. לאחר דיון בבית-משפט זה (ב"ש 5368/08), ומתן פסק-דין ביום 6.10.12 בבית-המשפט העליון (ע"פ 6777/09), הוכרז המשיב כבר-הסגרה לרשויות ארצות-הברית. הואיל והמשיב היה אזרח ותושב ישראל בעת ביצוע העבירות, התחייבה ממשלת ארצות-הברית להחזירו לישראל לצורך ריצוי עונשו, ככל שיורשע בארצות-הברית ויוטל עליו עונש מאסר, זאת בזיקה לאמור בסעיף 1א לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן - חוק ההסגרה). ביום 28.12.10 חתם שר המשפטים על צו שהורה על הסגרתו של המשיב, וביום 12.1.11 הוסגר המשיב לארצות-הברית.
ביום 7.5.12 הורשע המשיב בבית-המשפט המחוזי של המחוז המרכזי של קליפורניה בביצוע עבירות שצוינו בסעיף 1 לעיל, וביום 21.7.12 נגזר דינו למאסר בפועל לתקופה של 120 חודשים - אם ירצה את עונש המאסר בארצות-הברית, ולתקופה של 102 חודשים - ככל שירצה את עונש המאסר בישראל.
לאחר שהמשיב ביקש לעבור לישראל לשם המשך ריצוי עונשו, ניתן ביום 6.1.14 צו על-ידי שרת המשפטים, לפי סעיף 8 לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, לפיו המשיב יובא לישראל מארצות-הברית במשמורת חוקית, ויישאר במשמורת עד לתחילת ריצוי יתרת מאסרו, זאת בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק.
3. אסקור תחילה את המסגרת המשפטית הרלבנטית לבקשה. חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר נחקק לשם ביצועה של האמנה הבינלאומית בדבר העברת נידונים (on the Transfer of Sentenced PersonsConvention; כתבי אמנה כרך 45, מס' 13241, להלן - האמנה). החוק מתווה הסדר לפיו ניתן להעביר אזרח ישראלי, שהנו אסיר במדינה אחרת, בהסכמתו, לישראל, לשם נשיאת עונשו בה.
על-פי הוראת סעיף 4 לחוק, "העברת אסיר לפי חוק זה תיעשה רק בהסכמת האסיר, מדינת ישראל והמדינה האחרת". סעיף 8 לחוק מורה, כי העברת האסיר לישראל תהא על-פי צו של שר המשפטים; וסעיף 9 קובע, כי תקופת המשמורת הזמנית, על-פי צו שר המשפטים, לא תעלה על 60 יום. בנוסף, מורה סעיף 12 לחוק, כי משהובא אסיר לישראל לפי חוק זה, לא תישמע, בין-השאר, "טענה שהאסיר חוזר בו מהסכמתו להעברה שניתנה לפי הוראות סעיף 4".
סעיף 10(א) לחוק, המסדיר את אופן אישור נשיאת המאסר, קובע כי לאחר העברת האסיר לישראל"יורה בית-המשפט, על-פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, על נשיאת המאסר או יתרת המאסר בישראל, הכל כפי שיפורט בצו". לכלל זה, בדבר אישור נשיאת המאסר בישראל ככתבו וכלשונו, נקבע חריג בהוראת סעיף 10(א1) לחוק, המקנה לבית-המשפט בישראל שיקול-דעת לקצר את תקופת המאסר שעל האסיר לשאת, זאת לשם התאמתה לעונש המרבי בדין הישראלי לעבירה התואמת שבה הורשע בחו"ל. וכך מורה הסעיף:"בצו כאמור בסעיף קטן (א) רשאי בית-המשפט לקצר את תקופת המאסר שעל הנידון לשאת בישראל, ולהעמידה על תקופת המאסר המרבית שנקבעה בדיני העונשין של ישראל לעבירה שבשלה הוטל העונש, ובלבד שניתן לעשות כן לפי הסכם שבין מדינת ישראל לבין המדינה שבה הוטל העונש". סוגיית פרשנותו של סעיף 10(א1) לחוק - בכלל, ועניין איתורה בדין הישראלי של העבירה התואמת לעבירה נושא ההרשעה בחו"ל-בפרט, נדונה בהרחבה בהלכה שנפסקה בבג"ץ 3315/04 שטרית נ' בית-המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד ס(2) 413(2005) (להלן - הלכת שטרית). כאמור, סעיף 10(א1) לחוק מקנה לבית-המשפט בישראל סמכות לקצר את תקופת המאסר שנגזרה על אסיר שהועבר לישראל לנשיאת מאסר שהושת עליו במדינה אחרת, ולהעמידה על תקופת המאסר המקסימאלית שנקבעה בחוקי העונשין של ישראל בגין העבירה שבעניינה הוטל גזר-הדין בחו"ל, ובלבד שניתן לעשות כן לפי ההסכם שבין מדינת ישראל לבין מדינה שבה הושת העונש. החוק גופו אינו קובע אמות מידה להפעלת שיקול-הדעת האמור, ועל מהותו ואופיו עמד בית-המשפט העליון בהלכת שטרית. לצורך הפעלת שיקול הדעת מורה הפסיקה, כי יש להבחין בין שני נושאים. הנושא האחדנוגע לתחום התפרשותה של הוראת סעיף 10(א1) לחוק, ואין חולק כי עניינה מוגבל למקרה שבו תקופת המאסר שנגזרה על האסיר בחו"ל ממושכת מתקופת המאסר המרבית שניתן להשית בישראל על העבירה "שבשלה הוטל העונש". במקרה כזה, מוסמך בית-המשפט לקצר את תקופת המאסר ולהעמידה על זו המקסימאלית שנקבעה בצד העבירה בישראל. הנושא האחרעניינו דרך הפעלת שיקול הדעת לקיצור תקופת המאסר, אם מצא בית-המשפט כי העונש שנגזר על האסיר בחו"ל חמור מהעונש שניתן לגזור על מורשע בעבירה התואמת לפי דין ישראל.
4. המשיב לא חלק על כך, שתקופת המאסר שנגזרה עליו בארצות-הברית אינה עולה על תקופת המאסר המרבית שנקבעה בחוקי העונשין של ישראל לעבירות שבעניינן הוטל גזר-הדין בחו"ל; ועל-כן, אין מקום לקיצור העונש, לפי סעיף 10(א1) לחוק.
המשיב מתנגד לבקשה לנשיאת המאסר בישראל, בטענה כי הוא חוזר בו מההסכמה שניתנה בחו"ל, לרצות את המאסר בישראל; וגורס, כי בהיעדר הסכמה, לא ניתן להורות על ריצוי המאסר בישראל לפי סעיף 10 לחוק. בהקשר זה מאשר המשיב, כי הבאתו לארץ הייתה על-פי הסכמתו שניתנה הארצות-הברית, אך מבהיר כי הוא חוזר בו מההסכמה לרצות את המאסר בישראל, זאת לנוכח טענות שהעלה בדבר תנאי כליאתו הקשים והמכבידים בארץ, ובכללם - השמתו בכלא מרוחק בדרום הארץ, כליאתו בתנאי הפרדה והטלת מגבלות על בני משפחתו בעת ביקוריהם אצלו. הוא אף הציג מכתב ששלח בעניין זה לשרת המשפטים, ביום 11.2.14, שבו ביקש לחזור לארצות-הברית לרצות את המשך מאסרו; זאת, לטענתו, על-פי הוראות סעיף 20(ב) לחוק ההסגרה. עוד הבהיר המשיב, כי הסכמתו לשוב ארצה להמשך מאסרו ניתנה מתוך אי-מודעותו לתנאי הכליאה המצפים לו בארץ, ולו ידע כי תנאי כליאתו בישראל יהיו שונים וקשים יותר מאלו שבארצות-הברית לא היה מביע רצונו לשוב ארצה. בנוסף טען, כי השמתו באגף נפרד, מטעמים של ביטחון הציבור, מצביעה על כך שהעברתו לישראל הייתה בניגוד לאמור בסעיף 7(א)(5) לחוק לנשיאת מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, הקובע, בין-יתר התנאים להעברת אסיר לישראל, כי ניתן להעביר אסיר לנשיאת מאסר בישראל אם סברו השרים ש"אין מניעה, מטעמים של שלום הציבור או ביטחון הציבור, להעביר את האסיר לישראל".
5. דין הטענות שהעלה המערער, להידחות, זאת מהטעמים שהועלו על-ידי ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, אשר יובאו להלן; ובהיעדר טעמים לאי-החלת החוק בעניינו של המשיב, יש להורות, בהתאם לסעיף 10(א) לחוק, על נשיאת יתרת המאסר בישראל.
אפנה תחילה לדיון בשאלת ההסכמה. כאמור בסקירת הרקע המשפטי לעיל, מורה סעיף 4 לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, כי העברת אסיר לפי חוק זה תיעשה "רק בהסכמת האסיר, מדינת ישראל והמדינה האחרת"; וסעיף 12 לחוק קובע, כי אסיר שהובא לישראל לפי חוק זה מנוע מהשמעת טענה לפיה, הוא "חוזר בו מהסכמתו להעברה שניתנה לפי הוראות סעיף 4". בענייננו, הסכמתו של המשיב להעברתו לישראל, בהתאם לאמנה, ניתנה בשלוש הזדמנויות שונות בהיותו אסיר בארצות-הברית, בטרם הועבר לישראל. ביום 6.6.13, חתם המשיב לפני קונסול ישראל בלוס אנג'לס על אסופת מסמכים, ובין-השאר על מסמך נושא כותרת "הסכמתו של אסיר ישראלי להעברתו לישראל לנשיאת יתרת מאסרו, לאחר קבלת מידע על המשמעות המשפטית של ההעברה זו". בגדרו של המסמך, ציין המשיב, כי הוא נותן "הסכמה מדעת וסופית" להעברתו למדינת ישראל לשם נשיאת יתרת עונשו, ובסעיף 3 הצהיר - "הסכמתי להעברה היא סופית ואין אני רשאי לחזור בי לאחר נתינתה" (נספח א' לאסופת המסמכים שצורפה להשלמת טיעוני ב"כ המבקש). ביום 7.6.13, חתם המשיב על מסמך מטעם שירות בתי הסוהר האמריקאי, שבו הביע את רצונו להתחיל בהליך העברתו לישראל כאסיר (נספח ב' למסמכים הנ"ל). ביום 18.11.13, הובא המשיב לבית-משפט השלום בלוס אנג'לס, לצורך אימות הסכמתו לעבור לישראל. המשיב חתם לפני השופטת שדנה בעניינו, על מסמך המפרט את תנאי העברתו לישראל; ובין-היתר צוין במסמך, כי לאחר אימות הסכמתו על-ידי השופטת, אין עוד באפשרותו לחזור בו מהסכמתו (נספח ג' למסמכים הנ"ל).
מן האמור לעיל עולה, כי העברת המשיב לישראל נעשתה בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק, דהיינו - לאחר שניתנה הסכמתו המלאה של המשיב לכך, וכן הסכמת הרשויות המוסמכות בישראל ובארצות-הברית. משהועבר המשיב לישראל, על-פי הסכמתו כדין שניתנה לפי סעיף 4 לחוק, הוא מנוע מלחזור בו מהסכמתו, זאת לאור הוראת סעיף 12 לחוק. החוק אינו מכיר, אפוא, במסגרת משפטית המאפשרת חזרתו של אסיר מהסכמתו שניתנה לפי סעיף 4 לחוק, והחזרתו להמשך ריצוי המאסר בחו"ל, לאחר שהועבר כדין לישראל.
6. אין בסיס לטענת המשיב, לפיה יש להחזירו לארצות-הברית, בגדרה של "חזרה מרצון", בהתאם להוראת סעיף 20ב לחוק ההסגרה. סעיף 20ב לחוק הנ"ל, שנתווסף בתיקון משנת תשס"א, ושכותרתו "חזרה מרצון", מורה כי "מבוקש רשאי, בכל עת, להגיש לשר המשפטים בקשה בכתב לחזור למדינה המבוקשת כדי לעמוד שם לדין, כדי שיגזרו את עונשו או כדי לשאת בה את עונשו". סעיף זה אינו רלבנטי בעניינו של המערער. הסעיף דן בחזרה מרצון של מבוקש בהליכי הסגרה, למדינה המבקשת את הסגרתו לצורך העמדתו לדין או ריצוי עונשו, תוך ויתור על זכותו להתנגד להסגרתו על דרך של ניהול הליכי הסגרה, או אף ויתור על זכויות שהיו מוקנות לו בהליך של הסגרה מרצון. אכן, בתחילתם של ההליכים, ביקשו הרשויות בארצות-הברית את הסגרתו של המשיב לישראל, ואולם הליכים אלו נסתיימו עם הסגרתו של המשיב לארצות-הברית בשנת 2010. עם סיומם של הליכי ההסגרה, לא חולש עוד חוק ההסגרה על העברת המשיב לישראל לריצוי העונש, אלא אך החוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר.
7. אין גם ממש בטענת המשיב, לפיה העברתו לישראל נעשתה בניגוד לאמור בסעיף 7(א)(5) לחוק לנשיאת מאסר במדינת אזרחותו של האסיר. הסעיף האמור קובע את התנאים להעברת אסיר לישראל, וביניהם - אם סברו שר המשפטים והשר לביטחון פנים, כי "אין מניעה מטעמים של שלום הציבור או ביטחון הציבור, להעביר את האסיר לישראל". המשיב גורס, כי תנאי כליאתו בארץ מעידים על כך, שרשויות אכיפת החוק בישראל רואות בו כמי שעשוי לפגוע בשלום הציבור, ולכן לכאורה העברתו נעשתה בניגוד לסעיף האמור. אין מקום להידרש לטענה לגופה, שכן העברתו של המשיב לישראל נעשתה מכוח סעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה. סעיף זה קובע, כי מי שהיה אזרח ישראל ותושב המדינה בעת ביצוע העבירה, יוסגר רק אם "המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר". עוד מורה הסעיף הנ"ל, כי אין בהוראות האמורות "כדי למנוע מהאזרח הישראלי לוותר על החזרתו למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה". משכך, זכותו של המשיב לחזור לישראל לריצוי העונש, אינה נובעת מהסכמת השרים במסגרת הרגילה של החוק לנשיאת מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, על מכלול שיקוליה, אלא מכוח בקשתו של המשיב לחזור לישראל, לאחר שהוסגר ממנה בגין עבירות שביצע בעודו אזרח ישראל ותושבה. מכל מקום, גם בטענה לגופה, אין ממש; שכן, תנאי מאסרו של המשיב כיום, אינם מצביעים על כך שהייתה מניעה מטעמים של שלום הציבור וביטחונו, להעברתו לישראל כאסיר.
8. מן המקובץ לעיל עולה, כי המשיב הועבר לישראל כדין, על-פי הסכמתו, כי הוא מנוע מלחזור בו מההסכמה לאחר שהועבר לישראל, וכי לא קיימת בעניינו מסגרת משפטית שמכוחה ניתן להיענות לבקשתו להחזרתו לארצות-הברית לשם ריצוי יתרת עונש המאסר שהוטל עליו. משכך, ולנוכח העובדה שהעונש שהוטל על המשיב בארצות-הברית אינו עולה על העונש המרבי שנקבע בדיני העונשין של ישראל לעבירה שבשלה הוטל העונש, אני מורה, בהתאם לסמכותי לפי סעיף 10 לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, כי המשיב ירצה בישראל את יתרת עונש המאסר של 102 חודשים. עונש המאסר יימנה החל מיום 24.8.08 - מועד מעצרו של המשיב בישראל במסגרת הליכי ההסגרה.
ניתנה היום, ז' באדר ב' התשע"ד (9 במארס 2014), בהיעדר הצדדים (על-פי הסכמתם).
המזכירות תמציא עותקים מההחלטה, באמצעות פקסימיליה, למחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה ולב"כ המשיב.