בפני בקשת המבקש לדחיית מועד כניסתו לתוקף של צו הריסה שיפוטי שניתן במסגרת תיק עמ"ק 2075/05 בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה (להלן: "הצו השיפוטי") למשך תקופה נוספת שלא נקצב זמנה בבקשת המבקש, וזאת מעבר למועד שנקבע לביצוע צו ההריסה השיפוטי שניתן בגזר הדין מיום 11.10.09 בתיק עמ"ק 2075/05 בית משפט לעניינים מקומיים בנתניה.
המבקש בבקשתו מיום 9.2.11 ביקש לתת לו ארכה נוספת, שלא קצב זמנה בבקשתו, לביצוע הצו השיפוטי זאת על מנת לפעול למכירת המבנה נשוא הצו השיפוטי שכבר פורסם לטענתו למכירה וכלשונו: "אפנה את תשומת לבך שהמחסן נייד ואני פרסמתי אותו למכירה, עקב מצבי הכלכלי הקשה ביותר שלא אוכל לעמוד בהוצאות הכרוכות באישורים לכן אני מבקש מאוד לתת לי ארכה נוספת". כך גם ציין שלו בת הסובלת מסכרת נעורים.
המשיבה התנגדה לבקשה בציינה שיש לדחות בקשת המבקש על הסף מאחר ואינה עומדת בדרישות תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק) תשס"ט - 2008 (להלן: "התקנות") תקנות אלו שנכנסו לתוקף ביום 6.11.08. המבקש כך טענה, לא תמך בקשתו בתצהיר ולא צרף כל מסמכים הנוגעים לענין ומשכך יש לדחות בקשתו על הסף.
אף לגופו של ענין עתרה המשיבה לדחיית בקשת המבקש בציינה שגזר הדין בעניינו של המבקש במסגרתו הוצא צו ההריסה השיפוטי ניתן ביום 11.10.09 וביצועו של צו הריסה שיפוטי זה נדחה למשך 12 חודשים מיום מתן גזר הדין דהיינו עד ליום 11.10.10.
ביום 20.9.10 הגיש המבקש בקשה ליתן לו ארכה נוספת של 12 חודשים על מנת לאפשר לו להתחיל לטפל בהוצאות היתר למבנה נשוא צו ההריסה השיפוטי תוך שהדגיש גם אז את מצבו הכלכלי הקשה ומחלת הסכרת ממנה סובלת בתו, לא צרף מסמכים כלשהם לאימות בקשתו ובית המשפט בהחלטה מיום 3.10.10 הורה לפנים משורת הדין נוכח נסיבותיו האישיות של המבקש על דחיית מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה השיפוטי למשך 4 חודשים נוספים מעבר למועד שנקבע בגזר הדין, קרי עד ליום 3.2.11. בתאריך 9.2.11 הגיש המבקש בקשתו שבענייננו, כך טענה המשיבה, שוב בניגוד לתקנות ושוב מבלי שצרף תצהיר ומסמכים כלשהם לאימות בקשתו והפעם ביקש לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה השיפוטי לתקופה נוספת שלא קצב זמנה כדי לנסות ולמכור את המבנה נשוא צו ההריסה השיפוטי אשר לטענתו כבר פורסם מבנה זה למכירה, הכל תוך התחשבות במצבו הכלכלי הקשה ובמחלת בתו.
המשיבה טענה עוד כי המבקש לא נקט בכל הליך רישוי לצורך הכשרת הבניה נשוא צו ההריסה השיפוטי במהלך כל תקופות הארכה שניתנו לו לצורך כך, היה עליו להערך לביצוע צו ההריסה השיפוטי במהלך תקופת האורכה האחרונה שניתנה לו, לבקשתו, ואין כל הצדקה כיום, כך הוסיפה המשיבה, בחלוף למעלה מ-10 שנים מביצוע הבניה נשוא הצו השיפוטי ולאחר 2 אורכות שניתנו למבקש תוך התחשבות מירבית בנסיבותיו האישיות (אורכה ראשונה עד ליום 11.10.10 ושניה עד ליום 3.2.11) ליתן לו אורכה נוספת, ומשכך עתרה לדחיית בקשת המבקש.
עיינתי בבקשה ובאמור בה, בתגובת המשיבה לבקשה ובאמור בה ובתיק עמק 2075/05 בית משפט לעניינים מקומיים בנתניה ובמצוי בו.
ביום 11.10.09 הורשע המבקש עפ"י הודאתו בעבירה שעניינה ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין בלא היתר בגין הבניה נשוא כתב האישום שבתיק עמק 2075/05 בית משפט לעניינים מקומיים בנתניה ובנסיבות שבהן נהרסה כבר הבניה נשוא סעיף 1(א) לכתב האישום, ניתן כנגד המבקש בגזר הדין
מיום 11.10.99 צו הריסה שיפוטי על פיו נצטווה המבקש להרוס את הבניה נשוא סעיף 1(ב) לכתב האישום דהיינו את אותו מבנה מעץ וכיסוי פח בשטח של כ-12 מ"ר שנבנה בצד צפון ומזרח במקרקעין נשוא כתב האישום אולם צו הריסה שיפוטי זה נדחה ביצועו למשך 12 חודשים מיום מתן גזר הדין דהיינו עד ליום
14.10.10.
ביום 20.9.10 הגיש המבקש בקשה ליתן לו ארכה של 12 חודשים נוספים מעבר למועד שנקבע בגזה"ד לביצוע הצו השיפוטי על מנת לאפשר לו להתחיל לטפל בהוצאת היתר למבנה נשוא צו ההריסה השיפוטי. בהחלטה מיום
3.10.10 הורה בית המשפט, לפנים משורת הדין לנוכח נסיבותיו האישיות של המבקש, על דחיית מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה השיפוטי למשך 4 חודשים נוספים מעבר לנקוב בגזר הדין מיום 11.10.09 קרי עד ליום
3.2.11.
ביום 9.2.11 הגיש המבקש את בקשתו זו שבפני שהינה בקשה נוספת לדחיית מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה השיפוטי לתקופה נוספת שלא קצב מועדה ושוב מבלי שעמד בתנאים הקבועים בתקנות, וזאת על מנת שיוכל לטפל במכירת המבנה נשוא צו ההריסה השיפוטי מבנה שכבר פורסם למכירה לטענתו ובהתחשב במצבו הכלכלי הקשה ובמחלת בתו.
צודקת המשיבה בטענתה לפיה בקשת המבקש הוגשה שלא בהתאם לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק) התשס"ט - 2008 המסדירות את סדרי הדין בבקשות לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") להארכת מועדים לביצועם של צווים לפי סעיף 205 לחוק שניתנו בגדרם של גזרי דין.
בתקנות אלו שנכנסו לתוקף ביום 6.11.08 נקבע בין השאר כי הבקשה תוגש לפי הטופס שבתוספת, לא יאוחר מעשרים ואחד ימים לפני המועד האחרון שנקבע לביצוע הצו, כי יפורטו בה כל ההליכים הקודמים; כי היא תיתמך בתצהיר, לרבות בתצהיר של איש מקצוע בכל הנוגע למצב התכנוני ולהליכי התכנון והרישוי - אם ננקטו כאלו; וכי יצורפו לה כל המסמכים הנוגעים לענין וכן תגובה בכתב של המשיב לבקשה. על פי תקנה 6 לתקנות הנ"ל, בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלו.
אין אלא להביא מדברים שנאמרו בענין זה
בעפ"א (מחוזי נצרת) 112/10 מדינת ישראל, הוועדה המחוזית לתו"ב מחוז צפון נ' גבריאל נחמיאס (כב' השופטת אסתר הלמן) פסק הדין מיום 9.5.10 והיפים לענייננו:
"תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק) התשס"ט - 2008, פורסמו ביום 6.10.08. תכליתן של התקנות להסדיר את הפן הפרוצדוראלי של הדיון בבקשות לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, באופן שימנע הגשתן של בקשות "בהולות" ויאפשר לבית המשפט לקבל מבעוד מועד תמונה מלאה ומקיפה של המצב התכנוני, בטרם ידון בבקשה. תקנה 6 לתקנות קובעת בצורה מפורשת כי "בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו". בכך הביע מתקין התקנות עמדתו כי על בית המשפט להקפיד ולקיים את הוראות התקנות ואין להתיר סטייה מהן כדרך שגרה ללא נימוק מיוחד ומשכנע. התעלמות מדרישת התקנות עומדת בסתירה לתכליתן ועלולה להביא לקבלת החלטות שגויות, כמו במקרה שלפני, עקב "הבהילות" המיותרת אשר נוצרה כתוצאה מהתנהלות מגיש הבקשה היוצא נשכר מהתנהלותו. (לאחרונה פורסמו תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לענין צו הריסה מנהלי) התש"ע - 2010, המתוות, אף הן מסגרת ברורה ונוקשה לדיון בבקשות מאותו סוג). אכן הפרוצדורה איננה מיטת סדום ולבית המשפט נתון שיקול דעת אימתי לסטות הימנה, אולם אין בנימוק זה כדי להצדיק אי קיום התקנות והפיכתן לאות מתה. בענין זה ניתן להפנות לאמור בע"פ 4946/07 עלי מקלדה נ' מדינת ישראל: ...מעבר לסמכות הטבועה הנתונה לבית המשפט, התקנות מסמיכות את בית המשפט לסטות מדרישותיהן הפרוצדוראליות, אך זאת, כאשר ישנם נימוקים מיוחדים לעשות כן ואלו צריכים לקבל ביטוי בהחלטה; גם כאשר בית המשפט מוצא לנכון שלא לעמוד על קיום כל דרישות התקנות, חובה עליו לאפשר לכל צד להעלות את טענותיו. התקנות מסמיכות את בית המשפט להכריע בבקשה על פי טיעון בכתב, אם הוא מוצא לנכון לעשות כן, אך בקיום התקנות כלשונן מבטיח שבפני בית המשפט יועלו טיעוני שני הצדדים בטרם יכריע בבקשה... בהחלטת בית המשפט קמא אין כל נימוק מיוחד שהצדיק אי קיום התנאים שנקבעו בתקנות ונימוק כזה לא נמצא בפי המשיב, לא בתגובתו ולא בטיעוניו בפני. די היה באמור כדי להצדיק דחיית הבקשה על ידי בית המשפט קמא וקבלת הערעור".
זאת ועוד, אף אם אדון בבקשת המבקש לגופו של ענין - גם אז דין בקשתו להדחות וכך אני מורה.
כפי שעולה מבקשת המבקש עצמו - הרי שהמבקש לא נקט בכל הליך רישוי להכשרת הבניה נשוא צו ההריסה השיפוטי ומשכך הרי שההיתר המיוחל לבניה נשוא צו ההריסה השיפוטי אינו מצוי כלל בהישג יד מיידי באופן שרק עיכוב פורמאלי חסר משמעות מעכב קבלתו. היה על המבקש להערך לביצוע צו ההריסה השיפוטי במהלך תקופות האורכה שכבר ניתנו לו ואין כל הצדקה כיום, בחלוף שנים רבות מביצוע הבניה נשוא צו ההריסה השיפוטי ולאחר שניתנה לו אורכה של 12 חודשים לביצוע צו ההריסה השיפוטי בגזר הדין מיום 11.10.09 קרי עד ליום 11.10.10 ואורכה נוספת של 4 חודשים מעבר לנקוב בגזר הדין מיום 11.10.09 זו שניתנה לו לבקשתו בהחלטה מיום 3.10.10 לבצוע צו ההריסה השיפוטי עד ליום 3.2.11 - ליתן לו אורכה נוספת לטפל במכירת המבנה נשוא צו ההריסה השיפוטי מבנה שלטענתו כבר פורסם למכירה. היה על המבקש להערך לביצוע צו ההריסה השיפוטי במהלך תקופת האורכה האחרונה שניתנה לו בהחלטת בית משפט מיום 3.10.10 ואם לא עשה כן, לאחר שבית המשפט התחשב פעם אחר פעם בנסיבותיו האישיות והכלכליות הן בעת מתן גזר הדין והן במתן הארכות הנוספות - אין לו אלא להלין על עצמו בלבד.
יפים הדברים שנאמרו לענין זה בע.פ.70079/02 מדינת ישראל נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז נ' הום סנטר בע"מ פורסם במאגרים המשפטיים דינים מחוזי ל"ג (2) 59 במסגרתו הביע בית המשפט המחוזי (כב' השופט המר) בשבתו כערכאת ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים ביקורת חריפה כנגד הארכת מועדי עיכוב ביצוע צווים שיפוטיים לתקופות שונות באמתלות שונות וזו לשונם:
"ביהמ"ש קמא סבר שכל האורכות הקודמות שניתנו עד כה, עניינן היה לאפשר מיצוי ההליכים, ועל כן מה טעם היה בהן, אם לא ייעתר אף לבקשה הנוכחית. בכך טעה בימ"ש קמא...בנימוק זה של בימ"ש קמא ניתן להאריך את המועד שוב ושוב עד (אין) קץ כל הליכי התכנון וההליכים האזרחיים והמנהליים בבתי המשפט - אין משמעות לזמן של 8 חודשים שקצב ביהמ"ש קמא בהחלטתו נשוא ערעור זה. אין הגבלה על מספר הבקשות שאפשר להפנות שוב ושוב לועדה המחוזית. בפועל
מוענק למשיבים "היתר" לשימוש חורג, לתקופה ארוכה, לא מוגדרת, בלי שיהיה בידם היתר כדין מאת הרשויות המוסכמות". (ההדגשות במקור - א.ט).
ובהמשך הדברים: