1. ערעורו הראשון של המערער בעניין המיגרנות מהן הוא סובל הוגש על החלטת המשיב מיום 24.10.99 אשר קבעה כי כאבי הראש מהם סובל המערער החמירו חלקית בשיעור של 25% עקב תנאי שירותו. ערעור לוועדה על החלטה זו הסתיים בדחייתו בהחלטת הועדה מיום 21.7.04 בתיק ע"נ 698/99. לאחר מכן הוגש ערעור על החלטה נוספת של המשיב מיום 26.12.01 אשר קבעה כי נכות העורר באשר לכאבי הראש הגיעה לקיצה וכיום לא נותרה לו כל נכות וזאת בו"ע 1365/02. בעניין זה התקבל הערעור בעקבות חוות דעתו של הפוסק רפואי שמינתה הוועדה, ד"ר אשכנזי, אשר בחוות דעתו מיום 26.3.03 קבע כי נכותו של המערער לא חלפה אלא נותרה שרירה וקיימת.
2. ערעורו השלישי של המערער, הנדון בפנינו בהחלטה זו, הוא על החלטה נוספת של המשיב, אשר ניתנה ביום 25.5.05 ובה נקבע כי לא נמצא קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של המערער
כיום בנושא המיגרנה (להלן: "
המחלה" או "
המיגרנה") ובין תנאי השירות.
3. הדיונים השונים בין הצדדים בועדה זו, לרבות בבית המשפט המחוזי, מפורטים בהרחבה בהחלטת הועדה מיום 4.6.07. עומדת בפנינו כעת הסוגיה העיקרית לגופו של עניין והיא האם המיגרנה ממנה סובל המערער
היום, לאחר שהמערער שוחרר מן השירות כבר בשנת 1999, נגרמה ו/או הוחמרה תוך ועקב שירותו בצבא קבע. נציין, כי איננו מתייחסים לטענותיו של המערער בסיכומיו (פרק ב' לסיכומים) לעניין החלטת הביניים שניתנה ביום 4.6.07 מאחר ונימוקנו לאותה החלטה מפורטים בה ואנו חוזרים עליהם.
תנאי השרות
4. המערער התגייס לשרות חובה בשנת 1978 והמשיך בשרות קבע עד ליום 1.11.99, סך הכל שירת שרות ארוך במשך 21 שנה.
5. על פי תצהירו של המערער הוא שירת בתפקיד מטה כראש ענף תורת חר"פ (חיל רפואה) וכקצין אג"מ. על פי תצהירו תפקידיו השונים התאפיינו בשעות עבודה רבות תחת לחץ ומתח. על פי תצהירו מיום 21.5.00 "בשנתיים האחרונות התחלתי לסבול באופן קבוע מכאבי ראש חזקים ומתמשכים בכל פעם למשך מספר יממות. התופעה מתרחשת שלוש עד ארבע פעמים במהלך החודש" (ראו סעיף 2 לתצהיר). מתצהיר זה עולה כי תחילת המיגרנות היא בשנת 1998. אשר לתנאי השירות מציין המערער, באותו תצהיר, כי עסק "בתפקידי מטה שהפעילות בהן התאפיינה בשעות עבודה מרובות (10 עד 12 שעות בכל יום), לחץ עבודה רב (בהיקף, בדרישות ומול גורמי מטה בכירים ביותר) בתנאי עבודה קשים (מצבת כח אדם חסרה, נסיעות מרובות והשתתפות בתרגילים)" (ראו סעיף 3 לתצהיר). בהמשך מתאר המערער כי בשנים 1994 עד 1996 היה אחראי הארגון והפעלת מערך השליטה הרפואי ובמהלך תקופה זו התרחשו במרחב הפיקודי ארועי פח"ע בתדירות גבוהה בהיקף ובחומרה משמעותיים אשר יצרו אצלו רמת מתח גבוהה ביותר בשגרת העבודה. עוד מתאר המערער כי בשל מתיחות מסוימת עם מפקדו לגבי המשך תפקידו כראש ענף תורה במסגרת קצין רפואה ראשי עזב את תפקידו ופרש מן הצבא. (ראו סעיפים 12 עד 14 לתצהיר). יש לציין כי על פי תצהירו תופעת כאבי הראש החלה באותה תקופה שבה שימש בתפקיד ראש ענף תורה, אולם כאשר הוצע לו לעבור לתפקיד סגן הרופא הפיקודי בפיקוד הדרום לא הסכים לעבור לאותו תפקיד והעדיף להשאר בתפקידו.
6. עוד יש לציין כי כאשר נחקר המערער ביולי 2003, לאחר שפרש משירות קבע, ציין כי הוא עובד באותו תפקיד, באותו מקום ובאותו משרד כפי שעבד לפני ששוחרר מצה"ל, דהיינו באותו תפקיד של ראש ענף תורת חר"פ בחיל הרפואה, אלא שהוא עושה את תפקידו כאזרח עובד צה"ל (ראו עמוד 13 שורות 20 עד 25 לפרוטוקול מיום 15.7.03). עוד הוא מציין כי שעות העבודה סבירות, למרות שמדובר באותו התפקיד הצבאי בדיוק. עוד יש לציין כי מהחקירה הנגדית עלה עוד כי בין השנים 1994 ל- 1996 הוא עשה תואר שני במנהל ציבורי והתמחות במנהל מערכות בריאות באוניברסיטה בחיפה (ראו עמוד 15 לפרוטוקול הנ"ל).
7. נאמר מייד כי תנאי השרות של המערער הם תנאי שרות רגילים בתפקיד ניהולי בעבודת מטה ככל תפקיד ניהולי באזרחות שבו משקיע אדם את זמנו על מנת להצליח להתקדם. ראו לעניין זה ע"א (מרכז) 2286-08-07
עזבון המנוח פ' ג' ז"ל נ'
קצין
התגמולים, שם דן בית המשפט המחוזי בערעור המערער על ההחלטה לדחות תביעתו בעניין הקשר הסיבתי בין השירות לסוכרת בה לקה וכך הוא מציין:
"המערער לא הוכיח כי אופיו המיוחד של שירותו הצבאי היה מלווה בדחק נפשי אובייקטיבי השונה, לצורך העניין, ממתח נפשי הקיים בעבודה דומה באזרחות. כפי שציינה הוועדה, תפקידו לא היה שונה למשל, מתפקיד של מנהל (או פקיד בכיר אחר) כוח אדם באחד מהמפעלים (או החברות) הגדולים בארץ. המתחים בהם היה שרוי המערער במסגרת עבודתו כמוהם כ"מתחים אזרחיים", ואין בהם דבר שונה וייחודי ההופך אותם ל"מתחים צבאיים" ייחודיים, והשפעתם על מצבו של המערער הייתה שווה (ראו: דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פ"ד נו(5) 732, 765-764 (2002)(פורסם בנבו); רע"א 6270/98 צבי פושטניק ז"ל נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(3) 721, 725 (2003)(פורסם בנבו); רע"א 3103/00 עינת אקהוז נ' קצין התגמולים ((פורסם בנבו), ניתן ביום 27.4.03)) וזאת, בהתחשב בהלכה שיש לקבל את הנכה כמות שהוא על מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביים (ראו: דנ"א 5343/00 הנ"ל בעמ' 758). עצם העובדה שהתפקיד בוצע כאשר המעסיק הוא צה"ל, בשונה ממעסיק אחר באזרחות, אין בה כדי להעלות או להוריד לשאלת השפעת המתח הנפשי ועומס העבודה הכרוכים בכך על פרוץ המחלה. מכאן שהמערער גם לא עמד בנטל להוכיח את הקשר הסיבתי המשפטי בין המחלה לבין שירותו הצבאי".
ראו לעניין זה גם החלטת הועדה ב
- וע 1200/01
הרצל מלכה נ' קצין תגמולים, (לא פורסם, 19.07.04).
8. זאת ועוד, צודקת ב"כ המשיב בטענתה כי לו היה התפקיד כה קשה ומלחיץ ומכביד על המערער, הרי שהמערער בוודאי לא היה חושף עצמו לאותם תנאים כאשר שב בהסכמתו לשרת באותו התפקיד בדיוק כאזרח עובד צה"ל, כאשר הוא חשוף לאותם תנאים סביבתיים. יש לציין גם כי למרות תיאור הקשיים והלחצים בין השנים 1994 עד 1996 בתצהירו הרי באותו זמן בדיוק למד המערער לתואר שני באוניברסיטת חיפה המרוחקת. מכאן שקשה לקבל את טענותיו על תנאי שרות קשים ובלתי נסבלים אשר הם שגרמו למיגרנות, לכל היותר ניתן לקבל את קביעת פרופסור שדה להכרה בהחמרה זמנית של 25% כתוצאה מתנאים סביבתיים, בעיקר נסיעות (קביעה שבאה לידי ביטוי בהחלטת קצין תגמולים הראשונה מיום 24.10.99). החמרה, שלדעתו של פרופסור שדה, הסתיימה עם תום השירות.
9. לפיכך הועדה קובעת כי לא הוכח לה שתנאי השירות של המערער היו קשים מלחיצים ושונים מכל תפקיד מינהלי אזרחי. עוד היא קובעת כי בתנאי השירות של המערער לא היה כל אירוע חריג אשר לאחריו החלו המיגרנות. מדובר בשרות ארוך כאשר הנטל להוכחת הקשר הסיבתי בין תנאי השרות למחלה מוטל על המערער והוא הצליח להוכיח אך ורק 25% החמרה זמנית לתנאי השירות.
10. לסיכום נקודה זו, אנו קובעים כי תנאי השירות של המערער, גם אם פרופסור שדה קבע כי החמירו זמנית את מצבו, בודאי אינם אלה שגרמו או החמירו את המיגרנה ממנה סובל המערער
כיום. למעשה בנקודה זו יכולה הייתה הועדה לסיים את עבודתה אולם למען הזהירות נמשיך וננתח את חוות הדעת ועדויות הרופאים וכן את יתר טענות המערער.
חוות הדעת הרפואיות
11. אין מחלוקת כי המערער סבל ממיגרנות בשירותו הצבאי, לפחות משנת 1998 (לפי תצהירו, ויתכן שגם קודם לכן, אולם הועדה לא רואה משמעות במחלוקת זו) ואף סובל ממיגרנות כיום.
12. המומחה מטעם המערער, ד"ר עידית ורבר, כתבה בחוות דעתה כי מחלת המיגרנה היא מחלה שאין מחלוקת כי טרם הוגדר הגורם האתיולוגי לה. עוד היא כותבת כי אמנם השירות הצבאי לא היווה גורם אתיולוגי להיגרמות המיגרנה, שהבסיס שלה כנראה גנטי תורשתי, אולם הוא היווה גורם מפתח בהתפרצות ובהיארעות המחלה. ד"ר ורבר קיבלה כהנחה, כי תנאי השירות של המערער היו קיצונים ברמת העומס הפיזי, הנפשי והרגשי, דבר שכאמור הועדה לא קיבלה כלל. עוד טוענת המומחית כי לדעתה השאלה העיקרית העומדת בבסיס הדיון היא האם נכותו היום בגין המיגרנות הם המשך ישר וטבעי של המיגרנה ממנה החל לסבול בתקופת שירותו הצבאי או שהיא מהלך טבעי של המחלה. לדעתה של המומחית המיגרנה ממנה סובל המערער כעת היא אותה מיגרנה שפרצה תוך כדי השירות וכי מדובר בהמשכיות ורציפות של אותה המחלה.
13. המומחה מטעם המשיב פרופסור מנחם שדה, כתב בחוות דעתו כי תנאים סביבתיים מחמירים את תדירות ההתקפים ולעיתים אף את עוצמתם, אך לא גורמים לפריצת המחלה. פרופסור שדה התבסס על ספר לימוד קלאסי בנוירולוגיה (ספרם של אדמס וויקטור- Adams & Victor, Principles of Neurology), אשר קובע כי הטענה שמתח ומצבים נפשיים שונים הם גורמים למחלה הם בלתי מתקבלים על פי המחקרים. פרופסור שדה מזכיר כי בעקבות חוות דעת קודמת שלו הוכר המערער בהחמרה זמנית של 25%. אולם, לאחר שמצא שחומרת המיגרנה לא פחתה לאחר תום שירותו של המערער, הרי שאין עוד סיבה לקבוע קשר ולו גם של החמרה בין תנאי השירות לבין המיגרנות מהם סובל המערער כעת. עוד הוא כותב כי אין כל הוכחה מדעית לכך שהתקפי מיגרנה משרים התקפי מיגרנה נוספים וכי הפעילות המוחית הנגרמת במח בזמן ההתקף היא הפיכה בתום הפעילות.
14. לאחר ששמענו את חקירותיהם של שני המומחים וקראנו את חוות הדעת, אנו קובעים כי אנו מעדיפים את חוות דעתו ועדותו של פרופסור שדה על פני חוות דעתה ועדותה של ד"ר ורבר.
15. בספר הלימוד הקלאסי בנוירולוגיה (אדמס וויקטור) אשר צורף על ידי המערער לסיכומיו צוין כי אין קשר בין מתח ו/או לחץ נפשי לבין ההתקפים. בעניין זה יש להפנות לפיסקה בעמוד 183 לספר בה כתוב: