החלטה בתיק הפ 200333/08

לפני בקשה לעיכוב ההליכים בתיק זה, בטענה לקיום תנית בוררות בינלאומית, החלה על הסכסוך נשוא התיק מכוח הסכם בין הצדדים וכן בטענה, כי ביהמ"ש בישראל הינו "פורום לא נאות" לבירור הסכסוך בין הצדדים.

בפתח הדברים יצוין, כי בקשה זו הוגשה עוד בטרם הוגשה תשובת המבקשת לעתירה אשר בתיק העיקרי ומכאן, שגרסת הגנתה המלאה של המבקשת לא מצויה כיום בתיק ביהמ"ש. לפיכך, וממילא, בעניינים מסוימים ניזונה החלטה זו מהשתלשלות העניינים המתוארת בתובענה, בהעדר גרסה נגדית בשלב זה מצד המבקשת. יובהר, כי אין בכך, כמובן, כדי לקבוע ממצאים עובדתיים מחייבים לצורך ההליך העיקרי.

הסעד העיקרי נשוא העתירה בתיק העיקרי, הינו בקשת המשיבות למתן צו המורה למבקשת לחתום על המסמכים הדרושים לשם שחרור פיקדון כספי בסך של כ- 2.31 מיליון ש"ח, פיקדון אשר לטענת המשיבות שייך להן. פיקדון זה מופקד בבנק בצ'כיה, בחשבון הרשום על שם המבקשת. הבנק בו מופקד הפיקדון, אשר מבחינתו נכון לשחררו, דורש את חתימת המבקשת, כבעלת החשבון, על המסמכים הרלבנטיים לשם שחרורו.

על פי התובענה, פיקדון זה הופקד על ידי המשיבות, או מי מהן, בחשבון הנ"ל בחודש ינואר 2006.

על פי התובענה, בשלב הפקדת הפיקדון היו המשיבה 2 והמבקשת מעורבות במשותף בפרויקט נדל"ן בעיר פראג שבצ'כיה (הן החזיקו במשותף במניות חברה הרשומה בקפריסין, בשיעור החזקה של 25% ו-  75% מהון המניות בהתאמה, וחברה קפריסאית זו, החזיקה ב- 80% מהון המניות של חברה צ'כית, שהיתה הבעלים של פרויקט הנדל"ן הנדון).

כחודש לאחר מכן, בפברואר 2006, נחתם בין המשיבה 1 לבין המבקשת הסכם במסגרתו רכשה המשיבה 1 מאת המבקשת את מלוא אחזקותיה בפרויקט הנ"ל (להלן: " ההסכם").

על הסכם זה ועל תניית הבוררות הבינלאומית אשר נכללת בו, מבוססת בקשה זו לעיכוב הליכי התובענה.

המבקשת מפנה לסע' 5 ו 6 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן:" חוק הבוררות") וטוענת, כי עפ"י סע' 6 לחוק הבוררות, ביהמ"ש מחויב להפנות תובענה בעניין שלגביו כרתו הצדדים הסכם בוררות להליך של בוררות, וזאת בהתאם להוראות אמנת ניו יורק, אשר אושררה על ידי מדינת ישראל.

המשיבות, מצידן, טוענות לאי תחולת תניית הבוררות הנדונה על הסכסוך הנוכחי אשר בין הצדדים ולחוסר תום לב מצד המבקשת בהגשת בקשתה זו, המהווה לטענתן מהלך סרק, שנועד להאריך את ההליך שלא לצורך, בהעדר הגנה לגוף העניין כנגד התובענה בתיק העיקרי.

לאחר עיון בסבב הבקשות והתגובות וכן במכלול החומר הקיים בתיק עד כה, סבורני, כי דין הבקשה לעיכוב הליכים, על הטעמים החלופיים שבה, להידחות, וזאת מהטעמים הבאים:

1.         על פי התובענה, הפיקדון נשוא הסכסוך הופקד בהתאם לדרישת הבנק הצ'כי בו התנהל חשבון הליווי של הפרויקט, אשר דרש מכל אחד מבעלי המניות בפרויקט להפקיד פיקדון בסך 420,000 יורו, לשם הבטחת כיסוי חריגות מתקציב הפרויקט.

2. על פי התובענה, הפיקדון בשמה של המבקשת ועבורה לא הופקד על ידה אלא על ידי המשיבות, וזאת, לבקשת המבקשת והיות ובאותה עת כבר התנהלו המגעים למכירת אחזקות המבקשת בפרויקט למשיבה 1.

3. פיקדון זה, מעבר לכך שהוא הופקד קודם לחתימת ההסכם, אף לא נזכר בהסכם עצמו, שהינו הסכם העוסק אך בעניין מכירת המניות, ומכאן, שתנית הבוררות הכלולה בהסכם זה, אינו חלה על סכסוך בין הצדדים הנוגע לפיקדון באופן ישיר, מפורש, או מובן מאליו.

4. אמנם, תניית הבוררות, הכלולה בפרק 6 להסכם, קובעת את תחולתה ביחס לסכסוכים הנובעים מההסכם או קשורים אליו  (In the event of any dispute or difference arising out of or relating to this agreement...(, אך לטעמי, לא די אף בנוסח זה, הרחב לכאורה, כדי להכניס אף את הסכסוך הנוגע לפיקדון תחת כנפי תניית הבוררות.

5. שהרי, בעת כריתתו של ההסכם, כבר היה נושא הפיקדון ידוע לצדדים, באשר הפיקדון נדרש והופקד עוד קודם לכריתת ההסכם, וממילא יכולים היו הצדדים, לו אכן היו מעוניינים בכך, להכליל עניין זה מפורשות בגדרו של ההסכם, אך בחרו שלא לעשות כן ומכאן, שתניית הבוררות אינה חלה על הסכסוך נשוא הליך זה הנוגע לפיקדון ולא לעסקת מכירת המניות נשוא ההסכם, אף בין המבקשת והמשיבה 1.

6. בנוסף על האמור לעיל, יש לקחת בחשבון, כי הצדדים להסכם הנדון הכולל את תניית הבוררות הינם המבקשת והמשיבה 1 בלבד, בעוד שהמשיבה 2 אינה צד להסכם זה. אף לא די בכך, שמשיבה 2 הינה חברה בשליטת משיבה 1, באשר מדובר בחברה נפרדת, בעלת אישיות משפטית עצמאית, ולא ניתן באופן "אוטומטי" להתייחס אל שתי המשיבות כאל אחת לצורך בחינת שאלת תחולתה של תניית השיפוט ביחס למשיבה 2.

7. אציין, כי איני סבורה, כי מדובר במהלך מלאכותי של צירוף המשיבה 2 לתובענה, אך כדי לחמוק מתחולתה של תנית הבוררות. ראשית, כאמור לעיל, תניית הבוררות אינה חלה ביחס לסכסוך הנוכחי אף במערכת היחסים בין המבקשת למשיבה 1. שנית, המשיבה 2, ולא המשיבה 1, היא זו שהיתה, לפחות פורמלית, התאגיד הרלוונטי המעורב בפרויקט ביחד עם המבקשת בעת הפקדת הפיקדון, בחודש ינואר 06'. אמנם, אין זה ברור לחלוטין לביהמ"ש בשלב זה, מי מהמשיבות היתה החברה אשר ממקורותיה הופקד הפיקדון הנדון בחשבונה של המבקשת. ואולם, לטעמי, גם אם מדובר בכספים שמקורם במשיבה 1, הרי שהדבר קשור למערכת היחסים הפנימית בין המשיבות בינן לבין עצמן ולא די בכך כדי להחיל על המשיבה 2 את תניית הבוררות הכלולה בהסכם אשר משיבה זו אינה צד לו. אני ערה לכך, כי בחלק ממכתבי הדרישה אשר קדמו להגשת התובענה, "כרכו" המשיבות את עצמן יחדיו, אך במכלול נסיבות העניין, אני סבורה, כי השתלשלות האירועים הנ"ל ואחזקת המשיבה 2 במניות החברה הקפריסאית במשותף עם המבקשת בעת הפקדת הפיקדון, הינה שיקול רלבנטי יותר בשאלת תחולת תניית הבוררות.

לעניין חוסר האפשרות לחייב מי שאיננו צד להסכם בוררות ליטול בה חלק, ראה רע"א4716/04 הוטלס קום נ' זוז תיירות בע"מ ואח', תק-על 2005(3) 2989 וכן בש"א (ת"א) 21441/05 Dolphin Maritime Ltd ואח' נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ ואח' תק-מח 2006(3),4335. ראה גם: פרופ' ס' אוטולונגי בספרה בוררות דין ונוהל, מה' שלישית, הדנה בשאלת מהותו של הסכם הבוררות ומציינת: "יש צורך במפגש רצונות מלא (Consensus ad idem) של כל הצדדים, לעניין ההתדיינות בפני בורר. בהזכרת האפשרות הזו על ידי אחד הצדדים, בלי שהצד האחר הסכים לה במפורש - לא סגי."

8. זאת ועוד, עסקת מכירת המניות נשוא ההסכם נגעה למכירת מניות בחברה הקפריסאית, ועל רקע זה ניתן להבין את קביעתה של תנית בוררות בינלאומית בין הצדדים בעניין זה, בה נקבעו מנגנון בוררות בקפריסין, תחולה לדין הקפריסאי וזהות קפריסאית לבורר אשר ימונה. לעומת זאת, בקשר לנושא הפיקדון, הרי שעל פניו, ולא נטען אחרת ע"י המבקשת, אין כל יתרון או צורך ענייני לבירור הסכסוך בקפריסין, בפני בורר קפריסאי ועל פי הדין הקפריסאי.