החלטה בתיק ה"פ 2796-07-10

 "בקשה דחופה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד" - היא הבקשה שלפניי.

מהות הבקשה אותה עותרים המבקשים לבטל היא החלטה להאריך ב- 10 ימים את המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, היא החלטה שנתתי ביום 9.1.11 ללא קבלת תגובת המבקשים.

וכך ציינתי בין היתר בהחלטה מיום 9.1.11: "מאחר שמדובר באורכה קצרה ולאחר שעיינתי בנסיבות המתוארות בבקשה ראיתי ליתן אורכה אף ללא תגובת הצד השני".

את ההחלטה הזו מבקשים המבקשים לבטל.

וכך פותחים המבקשים את בקשתם: "המבקשים המומים ונדהמים מן המחטף שעשתה המשיבה, תוך שהיא מטעה שלא בתום לב את בית המשפט הנכבד ומוסרת עובדות אשר אינן אמת, ואף זאת בלשון המעטה" (סעיף 1 לבקשה).

בהמשך הבקשה טוענים המבקשים, כי המשיבה הסתירה מבית המשפט עובדות שונות ומשמעותיות, ובכלל זה, כי הסוותה את העובדה שהמועד להגשת בקשה לביטול פסק דין חלף כבר ביום 18.12.10, כך שהאורכה שהתבקשה היא של כחודש ימים; המשיבה הסתירה כי ההמצאה הראשונה של המרצת הפתיחה למשיבה נעשתה כבר ביום 8.7.10, אך חרף זאת לא הגישה תגובה מטעמה.

עוד טוענים המבקשים בבקשה, כי "בניגוד לכללי הצדק הטבעיים" ובניגוד לתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לא התבקשה תגובתם לבקשה להארכת מועד. לעניין זה מפנים המבקשים להחלטה שניתנה בעניין צחי הנגבי (ע"פ 52987-12-10) וטוענים כי שם נקבע כי אין בשביתת הפרקליטים כדי להצדיק הארכת מועד, שכן השביתה אינה בגדר אירוע בלתי ניתן לשליטה המהווה טעם מוצדק להארכת מועד. עוד מוסיפים המבקשים, כי הסתמכו על סופיות הדיון לאחר שניתן פסק הדין בתיק דנן, ועוד לטענתם, הגישה המשיבה את הבקשה להארכת מועד בחלוף 10 ימים מסיום שביתת הפרקליטות.

בתשובת המבקשים לבקשה ראו המבקשים לערוך טבלה בה פרטו את המועדים הרלוונטיים בתיק כדי  להבהיר "...את מחדליה של המשיבה" (סעיף 3 לתשובה).

בחנתי את הנטען בבקשה, בתגובה ובתשובה, וראיתי לדחות את הבקשה לביטול החלטה מיום 9.1.11.

בתיק דנן ניתן פסק דין נגד המשיבה, במעמד צד אחד ביום 31.10.10 (להלן - פסק הדין).

משכך בהתאם לתקנה 201 לתקנות, המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין הוא תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין. במקרה זה, מדובר לכל המוקדם ביום 1.12.10, כשאף לגישת המבקשים מדובר בתאריך מאוחר יותר - 18.12.10.

במועד זה הייתה שביתת הפרקליטים בעיצומה.

נסיבות אלה מבהירות מדוע לא הגישה המשיבה את הבקשה לביטול פסק הדין במועד.

אמנם לטענת המבקשים הסתיימה שביתת הפרקליטות כבר ביום 29.12.10 בעוד שהבקשה להארכת מועד הוגשה רק ביום 9.1.11; בניגוד לעמדת המשיבים אין מדובר באיחור של חודש אלא לכל היותר ב"איחור" של 20 יום. בנסיבות אלה ראיתי משיקולי יעילות דיונית להיעתר לבקשת המשיבה במעמד צד אחד, בלי לקבל את עמדת המבקשים. לציין, מעבר לצורך, כי גם אם היה מדובר באיחור בן חודש, כטענת המבקשים, דומה כי כשמדובר באיחור שנבע בין השאר משביתת הפרקליטים וכשמדובר בתיק במשפט אזרחי אין זה ראוי 'להעניש' את המשיבה בגין שביתת הפרקליטים ואף אין זה ראוי ולחסום את דרכה מהגשת בקשה לביטול פסק הדין.

"כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע כי יש ליתן לבעל דין את "יומו בבית המשפט". מושג זה נושא עמו תוכן מהותי ולא טכני בלבד ועניינו בקביעה כי תינתן לצד למשפט הזדמנות מלאה להעלות את טענותיו ביחס לשאלות העומדות למחלוקת בהליך נתון. מכאן משתמעת התוצאה כי מקום שבעל דין נעדר מדיון עקב כך שלא הוזמן אליו...אז נגוע אותו הליך בפגם דיוני שורשי המצדיק את ביטולו ואת פתיחתו מחדש לצורך ניהולו בצורה תקינה" [רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח (לא פורסם, 29.10.00)].

כשדברים אלה ברקע, לא רק שלא שוכנעתי כי ההחלטה מיום 9.1.11 ניתנה "בניגוד לכללי הצדק הטבעיים" כטענת המבקשים, אלא דווקא אי היעתרות לבקשה המשיבה להארכת מועד כשהטעם הוא שביתת הפרקליטות, היה מהווה לטעמי, פגיעה בכללי הצדק הטבעי. זכות היסוד של המשיבה הוא להשמיע קולה בבית המשפט, ככל בעל דין, וזו אף חובתה, ובמקום בו ניתן פסק דין נגד המשיבה בהעדר תגובה, אין מקום לחסום את דרכה רק בשל שביתת הפרקליטות. אוסיף ואומר כי איני רואה לגזור גזירה שווה בין ההחלטה שהתקבלה בעניין צחי הנגבי שענינו תיק פלילי לאחר גזר דין, לבין ענייננו כאן, ולטעמי ההבדל מהותי ואינו בר השוואה.

בסופו של יום יש לזכור, כי לבית המשפט מסורה הסמכות להפעיל שיקול דעת בעת שמובאת לפניו בקשה להארכת מועד.

בהחלטתי הפעלתי את שיקול דעת על פי סמכותי וציינתי במפורש בהחלטה מיום  9.1.11, כי נסיבות העניין מצדיקות להאריך את המועד למשיבה להגיש בקשה לביטול פסק הדין, ואף עתה לאחר הבקשה שעיינתי שוב בכל החומר שהוצג לפני - אני סבורה כי אין כל מקום לבטל את ההחלטה המידתית לטעמי.  

אשר על כן, הבקשה לביטול ההחלטה מיום 9.1.11 נדחית.