1. בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על-פי החלטת מנהל מס ערך מוסף (להלן: "המנהל") לדחות את השגת המערערת על שומת עסקאות לתקופה שבין ספטמבר 2005 לבין דצמבר 2005 ועל שומת תשומות לתקופה שבין אוגוסט 2004 לבין אוגוסט 2006 שהוצאו למבקשת (להלן: "השומות").
2. המבקשת היא חברה העוסקת במסחר ומנהלת מרכול בעיר שפרעם. המבקשת רשומה כעוסק לצורכי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. בעקבות ביקורת שנערכה למבקשת הוצאו לה ביום 10.1.2007 השומות, ואלו נשלחו אליה ביום 14.7.2007. בשומת העסקאות נקבע כי המבקשת לא דיווחה על עסקאות בסך של 21,271 ש"ח, שהמס בגינן הוא 3,509 ש"ח, ואילו בשומת התשומות נקבע כי המבקשת דיווחה על תשומות ביתר שהמס בגינן הינו בסך של 178,837 ש"ח.
3. המבקשת הגישה, באמצעות רו"ח ואיל כריים, השגה על השומות. הדיון בהשגה נקבע ליום 28.3.2007. לבקשת רו"ח כריים נדחה הדיון מספר פעמים עד שנקבע ליום 25.10.2007. במועד שנקבע לא התייצבו רו"ח כריים או מי מנציגי המבקשת, והדיון נערך בהיעדרם. ההשגה נדחתה, והודעה על דחיית ההשגה נשלחה למבקשת בדואר רשום.
אין חולק כי ההודעה על ההחלטה בהשגה הגיעה למשרדי המבקשת והתקבלה על-ידי נציגת המבקשת ביום 6.11.2007. אישור קבלת דבר הדואר נחתם על-ידי הגב' פריאל, שהיא בעלת מניות במבקשת.
4. הודעת הערעור והבקשה הנוכחית הוגשו לבית המשפט ביום 2.6.2008, כלומר כ-7 חודשים לאחר שההחלטה הדוחה את ההשגה הומצאה למבקשת.
5. המבקשת טוענת בבקשתה כי לא ידעה שרו"ח כריים לא התייצב לדיון בבקשה. כן טענה כי הגב' פריאל "שכחה" למסור למנהל המבקשת את ההחלטה שהתקבלה. רק כאשר נשלחה למבקשת התראה לפני נקיטת הליכי גבייה, נודע למנהלה על ההחלטה הדוחה את ההשגה.
6. המבקשת מוסיפה וטוענת כי יש ליתן לה ארכה להגשת הערעור, שכן תוצאת דחיית ההשגה היא הטלת חיוב כספי בסכום גדול. כן טוענת היא כי השגתה לא נדונה לגופה, אלא נדחתה בשל אי-ההתייצבות של מייצגה. לטענתה, היה על המשיב להודיע על מועדי הדיונים גם לה, ולא להסתפק במשלוח הזימון לרואה החשבון.
7. לגופם של דברים טוענת המבקשת כי יש סיכויים טובים לקבלת הערעור, אולם לא פירטה את הטענות נגד השומה ולא צירפה כל תצהיר או מסמכים לביסוס הטענות.
8. המשיב מתנגד למתן ארכה כמבוקש. המשיב מפנה להלכות השונות הנוגעות למתן ארכה להגשת ערעור, וסובר כי במקרה זה לא התקיימו התנאים למתן ארכה. כן טוען המשיב כי המבקשת לא הצביעה על עילה כלשהי להתערבות בשומות.
9. בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות מס ערך מוסף ומס קנייה (סדרי הדין בערעור), התשל"ו-1976, יוגש ערעור על החלטת מנהל מס ערך מוסף בתוך 30 ימים מיום קבלתה. תקנה 8 לתקנות האמורות קובעת:
רשאי בית המשפט, אם ניתנה לו סיבה מספקת לכך להאריך את המועדים להגשת ערעור או תשובה לפי תקנות אלה.
תקנה 10 לתקנות האמורות מחילה את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, "מבלי לפגוע בתקנות אלה".
מכאן שההסדר האמור בסעיף 8 מהווה הסדר ספציפי להארכת מועדים, הדוחה את ההסדר הכללי הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לרבות את הוראת תקנה 528, לפיה טעונה הארכת מועדים הקבועים בחיקוק, טעם מיוחד.
10. בהתייחסו ליחס בין הוראות התקנות האמורות אומר זוסמן, בספרו
סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית), בעמ' 884:
[ו]על פי תקנה 528 חייב מבקש הארכה לשכנע את בית המשפט שקיימים "טעמים מיוחדים" להאריך לו את המועד, ואילו "סיבה מספקת" אינה חייבת לעלות לכדי טעם מיוחד. קנה המידה הוא פחות חמור ובית המשפט רשאי להיעתר למבקש, במקרים אלה, ביתר קלות.
11. בבש"א 9159/04
חקשורי נ' בובליל, תק-על 2004(4), 499, בעמ' 500, נאמר:
נקודת המוצא הנה כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק ובתקנות. זאת, לשם השגת יעילות, וודאות וסופיות ההליכים, על יסוד כללים החלים באופן שווה על כל בעלי הדין (ראו והשוו: בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות, פ"ד מח(4) 872. יחד עם זאת, המדובר בנקודת מוצא שאין היא מוחלטת, שכן ניתן לסטות ממנה בהתקיים "טעם מיוחד" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: התקנות). טיבו של "טעם מיוחד" זה אינו קבוע בלשון התקנות, אולם עיון תכליתי בהוראה זו מגלה כי למעשה מבוסס הוא על איזון בין שתי מגמות עיקריות. המגמה האחת הינה החשיבות הרבה שקיימת בהקפדה על קיום הליכים במועדם. מגמה זו מבוססת בין היתר, על זכותו של בעל דין שזכה בתביעתו היא כי פסק הדין ייושם והוא יזכה לסעד אותו ביקש. כל עוד פסק הדין אינו חלוט, שכן טרם הוגש עליו ערעור שניתן להגישו, מוטל ספק באשר לפסק הדין שניתן. היא מבוססת גם על אינטרס בעל דין שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב או בלתי מוגבל, שעה שאין הוא יודע אימתי ידרש להשיב לערעור כנגד פסק דין בו זכה. לבסוף, קיים אינטרס ציבורי כי פסקי דין שניתנו יאכפו וכי הדין יהיה אפקטיבי. השהיית הליכי ערעור וממילא היעדר סופיות של ההליכים יכולה בנסיבות מסויימות לפגוע על כן בתפקודה התקין של הרשות השופטת ותוקף פסקי הדין היוצאים תחת ידה. יחד עם זאת, קיימת גם מגמה שניה, שעיקרה התחשבות באינטרסים אחרים שיש בהם כדי לאפשר סטיה מן המועדים הקבועים בדין. כך, למשל, מקום בו המדובר בדחייה קצרה של המועד אשר אין בה כדי לפגוע באופן בלתי מוצדק בבעל הדין שכנגד. כך גם, למשל, שעה שהדחיה המבוקשת מוגשת בתוך המועד להגשת הערעור ובמובן זה, בעל הדין שכנגד יודע על הכוונה לערער וממילא קטנה אי הוודאות באשר לתוצאת פסק הדין (ראו: בש"א 2108/94 עזבון המנוח סמואל נ' אלינא אוריאלי (לא פורסם)). לבסוף, יש מקום להתחשב גם בשיקולים נוספים הקשורים להתנהגות בעל הדין, כמו למשל טעות באשר למניין הימים, נסיבות יוצאות דופן המונעות הגשת ערעור במועד וכן שיקולים אחרים הקשורים כולם בשאלת יכולתו האובייקטיבית של בעל הדין להגיש את הערעור במועד [...].
12. בדיונים בבקשה להארכת להגשת ערעורים על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, חל כאמור מבחן "הטעם המיוחד", שהוא לכאורה מבחן נוקשה יותר ממבחנה של תקנה 8 לתקנות מע"מ .
13. בשנים האחרונות נוטים בתי המשפט להגמיש את מבחן "הטעם המיוחד" להארכת מועד. כך נפסק, למשל, שגם טעות של עוה"ד עשויה להחשב כ"טעם מיוחד" להארכת המועד (ראה ברע"א 9073/01
פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, דינים עליון סא 32).