החלטה בתיק בשא 8337/04

רקע

1.      בפניי בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט.

בין המבקשים למשיבים 3-1 הייתה התקשרות עסקית להקמת פרויקט בבית שמש. המשיב 4 הוא רואה החשבון של המשיבים 3-1 (להלן - "המשיבים"), וגם של הפרויקט. ההתקשרות שבין המבקשים למשיבים הגיעה לדיונים בערכאות. במסגרת זו, נתבקשו המשיבים לגלות את מסמכיהם למבקשים. גם בעניין זה נחלקו הצדדים, עד שביום כ' כסלו תשס"ג (25.11.02) הושגה בעניין זה הסכמה בין הצדדים, ובית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ברקלי, במסגרת ת"א 16206/01), נתן להסכמה זו תוקף של החלטה.

2. בהמשך להחלטה זו נתגלע בין הצדדים סכסוך נוסף, הפעם בשאלת עלויות הפקת החומר, שכן המשיב 4, אשר החזיק בחומר מתוקף היותו רואה החשבון של הפרויקט, דרש מן המבקשים סכומים גדולים עבור איתור החומר הרלוונטי וצילומו. בעניין זה הוגשה בקשה לבית משפט השלום, והיא נדחתה, תוך שבית המשפט שב וקבע כי התובעים - הם המבקשים שבפניי - ישאו בעלויות (החלטה מיום ג' שבט תשס"ד, 26.1.04, בבש"א 7303/03).

3. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור (בר"ע 188/04) בה דנתי אני, והכרעתי כי הסכומים שנתבקשו בגין צילום החומר מופרזים, וכי כל עלות של מציאת החומר הרלוונטי צריכה לחול על המשיבים, אשר לפי ההסכמה בין הצדדים היו אלה שצריכים לדאוג לניהולו של החומר בצורה מסודרת. וכך נכתב בפסיקתא של פסק דיני בבר"ע 188/04 תיווך משכן נכסים בע"מ נ' פולורון סיסטם ישראל בע"מ (מאז, פורסם פסק הדין באתרים השונים, ובהם אתר נבו וכן בתקדין: תק-מח 2004(4), 4715 ), פיסקאות 70-65:

"65. המבקשים רשאים לפנות, תוך 5 ימי עבודה מהיום, למשרד רואה החשבון ולעיין בכל המסמכים של הפרויקט, כמפורט בסעיף 12 לכתב התביעה בת.א. 16206/01, לרבות: כרטסת הנהלת חשבונות והמסמכים ששימשו בסיס לה, דוחות רווח והפסד, ספחי שיקים, וכל מסמך אחר המתייחס או קשור לפרויקט בבית שמש.

66.  בגין כל מסמך שיצולם במשרד רואה החשבון ובמכונת הצילום המצויה באותו משרד (ובניירות של משרד רואה חשבון), ישלמו המבקשים לרואה החשבון, סך של 0.5 ש"ח לכל עמוד צילום.

67.  אם המבקשים יביאו עימם מכונת צילום (כולל דפי צילום), ויצלמו את המסמכים במכונת הצילום שהביאו עימם, כי אז יהיו פטורים המבקשים מלשלם לרואה החשבון את סך 0.5 ש"ח לכל עמוד צילום.

68.  אם רואה החשבון סבור כי הסכומים שישלמו המבקשים כאמור בפיסקה 66 לעיל, אינם מכסים את מלוא העלות של משרד רואה החשבון, עליו להפנות את דרישתו ואת החשבון שיגיש, למשיבה בלבד. בכל מקרה, גם אם המשיבה לא תשלם את הסכום שינקוב רואה החשבון על פי החשבון שישלח למשיבה, אין בכך כדי לגרוע מזכות המבקשת - ובמקביל מחובתם של המשיבה ושל רואה החשבון הפועל מטעמה - לאפשר את ביצוע העיון והצילום, כאמור בפיסקאות 67-65 לעיל.

69.  אין בחלוקת העלות, כמתואר לעיל, כדי לגרוע מכוחו ומסמכותו של בית משפט קמא, בסיום התיק העיקרי הנמצא בפניו, להטיל את ההוצאות על מי מבין הצדדים, לפי שיקול דעתו, תוך הבאה בחשבון של התנהלות הצדדים ותוצאות ההליך העיקרי (כפי שגם נאמר בסיום ההחלטה נשוא הבר"ע; שצוטטה לעיל בפיסקה 10 של פסק דין זה.

70.  המשיבה תשלם למבקשת את הוצאות הערעור, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסכום כולל בסך של 10,000 ש"ח (עשרת אלפים שקלים חדשים), בצירוף מע"מ כדין, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק דין זה ועד התשלום בפועל".

ההליך בבש"א

4. בגין אופן קיומה של החלטתי זו על ידי המשיבים הוגשה הבקשה שבפניי. המבקשים טענו כנגד המשיב 4 כי לאחר קבלת ההחלטה העביר את החומר שהיה בידו למשרדיהם של המשיבים, וזאת בשל חוסר שביעות רצונו מן התמורה שהוצעה לו ולמשרדו בגין הצילומים. בנוסף, בהמשך התברר כי למרות שמשיב 4 טען להעברת מלוא החומר למשיבים 3-1, המציאות הייתה כי חומר נוסף נמצא במשרדו של משיב 4. כן נטענו טענות מטענות שונות כלפי המשיבים לגבי התנאים הפיזיים בהם הציעו לאפשר את קיום ההחלטה. במסגרת זו, הציעו המשיבים כי הצילומים ייעשו רק בימי שישי בין השעות 13:00-8:30, במכונת צילום אשר תובא על ידי המבקשים. המבקשים טענו כי המשיב 4 סיכל במעשיו את החלטת בית המשפט, ובכך ביזה אותה, וכי המשיבים מבזים את החלטת בית המשפט בכך שהם מציעים זמן מועט ומוגבל להפקת החומר (אשר אין מחלוקת כי הייתה מידה של דחיפות בהשגתו) וכן בכך שהם קובעים כי המבקשים יידרשו להביא עמם מכונת צילום, בעוד שהחלטתי הותירה למבקשים ברירה בענין זה (ראה נוסח פיסקה 67 לפסק הדין בבר"ע 188/04, כפי שצוטטה לעיל).

5. ניהלתי את הליך בקשת הביזיון, תוך קיום דיונים רבים והכרעה בשאלות משנה רבות, בסד זמנים קצר, וכל זאת כדי לאפשר את השגת החומר לשם ניהול התיק העיקרי בין הצדדים (המתנהל הן בבית המשפט השלום בפני כב' השופט יחזקאל ברקלי והן בפני כב' השופט יוסף שפירא בבית משפט זה) באופן יעיל. כדי לקיים מטרה זו, היה עליי להתערב בפרטי הפרטים שבין הצדדים, ולהכריע במחלוקות רבות, אשר מן הראוי היה כי ייפתרו על ידי הצדדים, או למצער על ידי עורכי הדין של הצדדים, וזאת בלא להטריח את בית המשפט בהן.

6. כתוצאה מניהול ההליך בבית המשפט, קיבלו המבקשים את החומר אותו היה על המשיבים להעביר להם. בנוסף, הבקשה לגבי משיב 4 נדחתה בהסכמת הצדדים (בהחלטה מיום ז' שבט תשס"ה (17.1.05)), לאחר שבמסגרת דיון שנוהל הסכים משיב זה לספק את כל החומר שנדרש ממנו. בכך הסתיים עניינו האופרטיבי של ההליך. לפיכך, בהחלטתי זו איני נדרש עוד לתת הוראות לביצוע וקנס מותנה, אלא לקבוע האם ביזו המשיבים את בית המשפט במעשיהם, ואם כן, מהן השלכות התנהלותם זו. כן עליי לדון בשאלת ההוצאות לגבי משיב 4.

דיון

7. אינני רואה צורך לפרט בהחלטה זו את התכתובות הענפות, הפגישות והמריבות בין הצדדים, כמו גם את מאסת הבקשות והדיונים שנוהלו בפניי. אולם ביכולתי לומר כי כבר במישור העובדתי הפשוט, המסקנה העולה מבחינת כלל החומר שבתיק היא שהמשיבים כולם, כולל המשיב 4, פעלו - בין במעשה ובין במחדל - כדי לסכל את החלטת בית המשפט. לבטח, לא ראיתי כל התלהבות, ואף לא נכונות פשוטה לפעול על פי פסק הדין, ככתבו וכרוחו, כפי שניתן לצפות מאזרחים שומרי חוק.

8. משעה שניתנה החלטה המכוונת ישירות למשיב 4, שומה היה עליו להימנע מהעברת החומר למשיבים, ועליהם היה להימנע מלקבלו. העברת החומר בשל אי שביעות רצון מן התשלום שנפסק, וכאשר התשלום הראשוני שנתבקש היה גבוה באופן בלתי סביר, ואולי אף לא תם לב (לדוגמא: עלות של 5$ (!) לכל דף מצולם, וזאת בנוסף על עלות נפרדת למציאת החומר, וכאשר מדובר בעשרות קלסרים של מסמכים), עולה כדי הפרה בוטה של החלטתי, ולפיכך מבזה אותה.

9. גם המשיבים נהגו שלא כשורה. משעה שקבעתי בהחלטתי כי הם אלה שאחראים על ניהול חשבונותיו הנפרדים של הפרויקט, ובתוך כך שמירת החומר הרלוונטי, שומה היה עליהם לעשות ככל שביכולתם כדי שכלל החומר יועבר למבקשים בהקדם. במקום זאת, הם הסכימו לקבל את החומר מהמשיב 4, סרבו למיינו, על אף שהדבר מצוי בתחום ההתחייבות שנטלו עליהם בהיותם אחראים לשמירת החומר, יצרו עיכובים שונים בהקצאת הזמן שהקצו לצילומים ובדרישתם שתובא מכונת צילום, ובהימנעותם מלהעביר חומר רלוונטי שהיה שמור במחשביהם. כל אחד מכשלים אלה חייב התערבות של בית המשפט, או למצער לא תוקן עד שלא "איימו" המבקשים בפניה כזו. בלא ספק, התנהגות כזו של המשיבים 3-1 עושה את החלטת בית המשפט פלסתר, ומבזה אותה.

10. מחדליהם של ארבעת המשיבים, כאמור לעיל, מהווה בזיון בית משפט. אין צורך באסמכתאות רבות לתמוך במסקנה, המתבקשת מאליה, כי "הסדר הציבורי מחייב שפסקי דין יקוימו, ושהאינטרס הציבורי הוא שהציבור ידע שפסקי הדין מבוצעים הלכה למעשה, ושההליכים שקוימו בפני בית משפט לא התנהלו לשווא" (דברי השופטת עדנה ארבל ברע"א 3888/04 שרבט  נ' שרבט פ"ד נט(4), 49, בעמ' 58, מול האות ד; לדבריה הצטרפו המשנה לנשיא השופט אליהו מצא, והשופטת איילה פרוקצ'יה ).

11. במישור המשפטי, טוענים המשיבים טענות מטענות שונות, וביניהן, כי חלק מהחומר שנתבקש היה דו"חות שאינם קיימים, אותם הם נדרשו להפיק, וחלק מהחומר לא נתבקש קודם לכן. לפיכך, אי העברת החומר אינה מבזה את בית המשפט; כי הגם שהמשיבים לא עמדו בלוח הזמנים שנקבע בהחלטתי, מכל מקום, הם עמדו בלוח הזמנים שנקבע במסגרת ההליך בפני כב' השופט יוסף שפירא; כי החלטת בית משפט קמא נגעה רק לחומר שהיווה בסיס לדו"ח שניתן על ידי המשיב 4, ואילו במסגרת בקשה זו החלו המבקשים לדרוש את כלל החומר, ובכך הרחיבו את החזית. משעה שפסק הדין נשוא הבקשה אינו מתייחס לכלל החומר, אין להפעיל הליך של ביזיון ביחס לכלל החומר.

12. המשיב 4 טוען כי משעה שהבקשה נגדו נדחתה, אין מקום לפסוק הוצאות כנגדו, אלא לפוסקן לו; כי מאחר ורואה חשבון מחויב לשמור את ניירות העבודה שלו, הרי שמדובר ברכושו שלו, בעוד החומר נשוא הבקשה הוא רכושם של לקוחותיו - המשיבים. לפיכך, הצהרותיו בדבר העברת החומר למשיבים אמת היו; כי החזרת החומר למשיבים הייתה מחובתו, ולפיכך,אין להלין בגין כך, בוודאי כאשר החלטתי אינה מורה לו שלא לעשות כן.

13. בטענות אלו, כולן, אין ממש.

באשר לטענות המשיבים, משעה ששמירת החומר והטיפול בו היו מתפקידם, ברי כי העברת מלוא החומר, כולל חלקים ממנו הנמצאים על המחשב בצורה של מאגר נתונים, הייתה חובתם, וכי לא היה מקום להתנהלותם המתחמקת והמכבידה בעניין זה.לוח הזמנים לו היו מחויבים הצדדים, כל עוד לא הוסכם מפורשות אחרת, היה לוח הזמנים שנקבע בהחלטתי הנ"ל. משעה שהחלטתי מיום כ"ט כסלו תשס"ה (12.12.04), קובעת מפורשות, בפיסקה 65 לה, כי המבקשים זכאים לקבלת מלוא החומר - ובמיוחד לאור העובדה כי הם לא התנגדו להחלטה זו בדרכים המקובלות בשום שלב - אין מקום לטענה כי היה על המשיבים להעביר רק חלקים מן החומר למבקשים.