החלטה בתיק בשא 812/06

1.         בפנינו בקשת אלכסנדר בריזמן (להלן: בריזמן) להארכת מועד להגשת ערעור ולמחיקת הערעור של המשיבה (להלן: "החברה"), כאשר בתגובה לבקשה האחרונה ולחילופין ביקשה החברה להאריך את המועד להגשת הערעור.

2.         בבית הדין האזורי בירושלים התבררו תביעות הצדדים של בריזמן נגד איטגריקו לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות אחרות, ושל החברה כנגד בריזמן ועובדים אחרים לתשלום פיצויי בגין גניבת סודות מסחריים, בית הדין קמא (השופט ארי תיבון, עב 1557/98 ניתן ביום 20.10.2002), קבע כי בריזמן הפר את התחייבותו שלא לפנות ללקוחות החברה ולכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים.

בתביעתה של החברה פסק בית הדין קמא (השופט ארי תיבון, עב 1271/98 ניתן ביום 3.10.2002) כי על בריזמן ואחרים לפצות את החברה בפיצויי בסך 40,000 ש"ח. על פסק דין זה הוגש ערעור וערעור שכנגד ובית הדין הארצי החזיר את הדיון לבית הדין האזורי על מנת שידון בתביעת החברה לגבי הנזקים שנגרמו לה.

בית הדין האזורי קבע ביום 3.10.2006 (מותב בראשות השופטת אורנית אגסי ונציגי הציבור רייכמן ועמית), כי יש לדחות את התביעה משלא הוכח כי נגרם לחברה נזק כלשהו והליך התביעה נעשה ממניעים אמוציונליים מתוך מטרה להתיש את בריזמן והאחרים.

3.         בנסיבות אלו, פנה בריזמן לבית הדין וביקש להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 20.10.2002, אשר דחה את תביעתו לפיצויי פיטורים. לטענת בריזמן, הבסיס העובדתי לפסק הדין נפל, כאשר בפסק הדין המאוחר מיום 3.10.2006 נקבע כי בריזמן הוא אדם אמין ואילו תביעת החברה הינה תביעת סרק. בכך יש משום טעם מיוחד, מכוחו יש להאריך את המועד.

4.         החברה התנגדה לבקשה וזאת מאחר והמועד להגשת ערעור חלף, לא הובא תצהיר לתמוך בטענת בריזמן, מתן פסק דין אחר אינו מהווה סיבה המצדיקה הארכת מועד, וקביעותיה של השופטת אגסי לא יכולות לגבור על קביעותיו של השופט תיבון.

5.         במקביל, הצדדים הגישו ערעורים על פסק דינה של השופטת אגסי (ע"ע 744/06, ע"ע 730/06), שכאמור דחה את תביעת החברה לפיצויי בגין נזקים שנגרמו לה. בריזמן והאחרים הגיש בקשה למחיקת הערעור של החברה, לאחר שטען כי הערעור לא הוגש במועד.  בא כוחו של בריזמן העביר לב"כ החברה עוד ביום 5.10.2006 העתק מפסק הדין. הערעור הוגש ביום 26.11.2006 ועל כן הזמן להגשתו חלף.

החברה טוענת כי פסק הדין הומצא לה כדין ביום 25.10.2006 ועל כן משהוגש הערעור רק ביום 26.11.2006, הוא הוגש במועד. החברה צרפה במועד מאוחר יותר תצהיר של מנהליה ובו צויין, כי פסק הדין הגיע ביום 25.10.2006 לבא כוחה הקודם של החברה. על מכתב ב"כ בריזמן השיב ב"כ החברה יומיים לפני כן. במשך הזמן שחלף מיום מתן פסק הדין, החליפה החברה את בא כוחה, היה צורך בקבלת מסמכים רבים ובין השאר נעשה חיפוש אחר פסק הדין המתוקן של בית הדין הארצי. בעקבות פניה לארכיב בית הדין, נמצא פסק הדין.

6.         בריזמן והאחרים טענו כי כלל הידיעה גובר על כלל ההמצאה, ומשלא התבקשה הארכת מועד להגשת הערעור, יש למחקו.

מנגד, טענה החברה כי לפי שיטת בריזמן יש גם למחוק את הערעור שלו כי אם הוא ידע על פסק הדין כבר ביום 5.10.2006 והגיש את הערעור ביום 19.11.2006 הרי שלא עמד במועד להגשת הערעור, כאשר הערעור הוגש תוך 30 ימים ממועד שהומצא להם כדין פסק הדין. לחילופין, החברה עתרה להארכת מועד להגשת הערעור וזאת בשל קיומו של הליך תלוי ועומד של ערעורם של בריזמן ואחרים.

בריזמן וחבריו התנגדו לבקשה להארכת מועד שכן התנהלות החברה מלמדת על דפוס קבוע בהתנהלותה כאשר עורכי דינה מתחלפים. לבד מכך, סיכויי הערעור קלושים, בהתחשב בכך שפסק הדין מבוסס על הערכת מהימנות של עדים.

7.         הכרעה

תחילה נדון בבקשה שהגישו בריזמן וחבריו למחיקת הערעור של החברה. הטענה המרכזית העומדת בבסיס הבקשה היא שפסק הדין הועבר לידיעת בא כח החברה כבר ביום 5.10.2006. לדעתנו לא ראוי היה להעלאת טענה זו, כאשר מי שטוען אותה, גם הוא ידע על פסק הדין באותו מועד ביום 5.10.2006, אך טוען בפתח הודעת הערעור שפסק הדין הומצא לידיו ביום 18.10.2006. ממה נפשך. אם נטען כי פסק הדין הגיע לשני הצדדים ביום 5.10.2006 יש לנהוג בסטנדרט אחד של התנהגות ולקבוע כי שני הערעורים לא הוגשו במועד. אם אלו הוגשו לפי מועד המצאת פסק הדין מבית הדין הרי שאין להחמיר עם אף אחד מהצדדים.

מכאן, שהבקשה למחיקת הערעור של החברה, נדחית. ואין לנו צורך לדון בבקשה החלופית להארכת מועד להגשת הערעור, שהגישה החברה.

8.         נותרה בפנינו, הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של השופט תיבון, ולה אנו מוצאים להעתר.

משקבענו כי יש מקום לדון בערעורי הצדדים על פסק דינה של השופטת אגסי, הרי שבתוצאת הערעור יש כדי להשליך על הערעור על פסק דינו של השופט תיבון, הגם שניתן 4 שנים לפני פסק הדין של השופטת אגסי.

קיומו של הליך תלוי ועומד הוכר כטעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 892).

במקרה שלפנינו, ההליכים בין הצדדים טרם הסתיימו, והגם שמדובר בתביעות שונות, אך הדדיות, הרי שכל עוד תלוי ועומד ערעור על פסק הדין שבין החברה לבריזמן, לא תהא ההתחשבנות סופית בין הצדדים ואין מניעה כי התחשבנות זו תכלול גם את מה שבריזמן עתר לקבל מהחברה. יש גם לזכור כי בית הדין בתביעתו של בריזמן  לא שמע ראיות ולא התרשם מעדים, והדבר נכון לשתי התביעות שנדונו בפני השופט תיבון, שעה שבית הדין לפני השופטת אגסי שמע עדים, והעריך את מהימנותם.

על כן, משסיכויי הערעור אינם קלושים על פניהם, יש להאריך את המועד להגשת ערעור מטעם בריזמן.