החלטה בתיק בשא 297/07

1.         בפנינו בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתה של כבוד השופטת דליה גילה מיום 29.3.2007 אשר קיבלה באופן חלקי את בקשת המבקש והורה לכל אחת מהמשיבות לשלם למבקש תשלום חודשי בסך 4000 ש"ח נטו עד להחלטה אחרת. (בש"א (ח') 1226/07).

2.         המבקש הועסק ברשות הנמלים והרכבות ברציפות משנת 1986, וכיהן בין השאר בתפקידים של מנהל נמל אילת ומנהל נמל חיפה.  עם הקמתן של המשיבות 1-2, מינה שר התחבורה את המבקש כמנהל נמל חיפה החל מיום 23.3.2005 למשך שנה עם אופציה לשנה נוספת.  בקיץ 2006 פורסם מכרז לתפקיד מנהל הנמל, והמבקש לא הגיש בו מועמדות.  בתאריך 17.8.2006 נערך למבקש שימוע בו נאמר לו כי השר שוקל ביטול המינוי.  בתאריך 31.12.2006 הודיע השר למבקש על ביטול המינוי מאחר ונבחר מועמד כשיר למילוי המשרה בהתאם למכרז. המשיבה 1 הודיעה למבקש החל מיום 1.2.2007 יופסק תשלום שכרו. המבקש הגיש בקשה לסעד זמני, להורות למשיבות לשבצו בעבודה בתפקיד ההולם את כישוריו, וכן להורות על המשך תשלום שכרו.

בית דין קמא מצא כי שאלת המפתח להבנת זכויות המבקש, היא לקבוע קודם לכל מיהו מעבידו. הכרעה בכך אינה מתאימה להליך של סעד זמני. יחד עם זאת מאחר ואף אחת מהמשיבות לא הודיעה כי היא מתכננת לדאוג למבקש, קבע בית הדין קמא כי כל אחת מהמשיבות תשלם למבקש 4,000 ש"ח נטו בכל חודש, עד למתן החלטה אחרת. (להלן: "ההחלטה הראשונה").

3.         המבקש פנה לבית הדין לאחר אותה החלטה להשאיר בחזקתו את הרכב ולחדש את הרשיון וכן מכשיר הטלפון הנייד.

בתאריך 17.4.2007 נדחתה הבקשה מאחר ובית הדין קמא סבר כי מדובר בערעור על היקף הסעד הכספי הזמני שנפסק ובית הדין אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו. ( להלן: "ההחלטה השניה")

4.         המבקש טוען כי הגיש את הבקשה השניה מאחר וסבר שזהו ההליך הנכון ולכן לא הגיש עד אותו זמן את בקשת רשות הערעור על ההחלטה הראשונה.

משנדחתה הבקשה השניה,  פנה המבקש בבקשה להארכת מועד קצרה ביותר בת 3 ימים לצורך הגשת בקשת רשות הערעור על ההחלטה הראשונה, יחד עם בר"ע על ההחלטה השניה.

ההחלטה השניה התקבלה רק ביום 23.4.2007. לו היתה מתקבלת במועד מוקדם יותר ניתן היה להגיש את הבר"ע במועד. מדובר באיחור קל, וכן לא ניתן לומר כי נוצרה למשיבות ציפייה לסופיות הדיון כאשר הוגשה הבקשה השניה.

לבד מכך טוען המבקש כי סיכויי הערעור טובים.

5.         המשיבה 1 מתנגדת לבקשה מאחר והמבקש לא הציג טעמים מיוחדים:  העובדה כי המבקש הפעיל שיקול דעת משפטי מוטעה אינו מהווה טעם מיוחד. המבקש השלים עם ההחלטה הראשונה, ולכן הגיש בקשה נוספת שעניינה הטלפון הנייד והרכב שהם אינם חלק מההחלטה הראשונה; בנוסף סיכויי הערעור קלושים.

6.         המשיבה 2 התנגדה לבקשה וטענה כי צרופה הוא מיותר מאחר ונגדה לא התבקש כל סעד.

7.         המשיבה 3 לא הגיבה לבקשה.

8.         מעיון בבקשה ובתגובה עולה כי דין הבקשה להידחות. מסקנה זו מתבקשת הן מניתוח סיכויי בקשת רשות הערעור והן מהסיבה להגשת הבקשה באיחור.

נימוקי בקשת רשות הערעור שהמבקש הגיש מלמדים כי המבקש אינו מבקש לערער על ההחלטה הראשונה מיום 29.3.2007. בהחלטה זו מופיע בסעיף 1 תאור הסעד לו עתר המבקש ובין השאר נכתב "להורות על המשך תשלום שכרו, כפי שקיבל עובר לפנייתו אל בית הדין". כאמור, בית הדין קבע כי המבקש יקבל שכר בסך 4,000 ש"ח נטו מכל אחת מהמשיבות.

הבקשה שהוגשה לאחר מכן מנוסחת בכותרתה - "בקשה דחופה למניעת פגיעה נוספת" והנימוקים מראים שעניין הרכב והטלפון הנייד לא הופיעו בבקשה המקורית וגם אם הופיעו, וודאי לא בפירוט הזה.

מכאן, כאשר אין כל ערעור של המבקש על ההחלטה הראשונה ומתוך אילוץ הוא מבקש לכרוך את הערעור על ההחלטה השניה בערעור על ההחלטה הראשונה ללא כל צורך, הרי שאין סיכוי לבקשת רשות הערעור.

9.         אף באיחור בן שלושת הימים אין לראות טעם מיוחד שעה שבשקידה ראויה יכול היה ב"כ המבקש להגיש את בקשת רשות הערעור במועד, לו סבר שאינו שבע רצון מההחלטה הראשונה. אולם, כאמור, המבקש היה מרוצה מהחלטה זו אך רצה לקבל גם את הרכב והטלפון הנייד ולכן הגיש בקשה שניה. הגם שמדובר באיחור בן 3 ימים, זהו איחור שאין לקבלו עת מדובר בטעות בשיקול דעת.

10.       אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש ישלם לכל אחת מהמשיבות 1-2 הוצאות בסך  2,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.