בפניי ערעור על החלטת עו"ד אמיר שושני, נאמן על נכסי החייב מיכאל ענתבי (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה) מיום 20.6.06, לפיה נדחתה תביעת החוב על סך (נומינלי) של 397,343 ש"ח (מתוכו סכום מותנה של 38,293 ש"ח) שהגישו המערערות.
סלע המחלוקת בין הצדדים נעוץ בשאלה, האם מקום בו כונס נכסים פיטר עובדים שעבדו בעסק בו היו לחייב זכויות, מוטלת על האחרון חובת שיפוי בגין פיצויי הפיטורין ותשלומים נוספים ששולמו על ידי הכונס לעובדים אלו.
להלן העובדות הצריכות לענין:
1. המערערת 1 (להלן: "פז") התקשרה ביום 27.11.1974 עם אביו של החייב, שלמה ענתבי (להלן: "האב") בהסכם קמעונאי לתפעול תחנת תדלוק שנבנתה על ידה בשכונת קרית מנחם בירושלים. בין יתר תניות ההסכם התחייב האב כי תמורה כלשהי לה יהיה מי מהעובדים בתחנה זכאי מתוקף העסקתו על ידי האב תשולם אך ורק על ידו, ובמידה ופז תיתבע על ידי מי מאלו יפצה אותה האב. כן הוסכם, כי פז תהיה רשאית לדרוש פיטורי מי מהעובדים, מבלי שתהא אחראית לפיצויים או לתשלומים, בהם יחוב האב לבדו. עוד הוסכם, כי לפז זכות להביא לסיום ההסכם על-פי שיקול דעתה הבלעדי ובכל עת, וכי העברת זכויות הקמעונאות של האב מחייבת הסכמתה המפורשת.
2. בשל נכותו של האב נוהלה התחנה במשך השנים בעזרתם הפעילה של בניו, כאשר החייב ואח נוסף בשם דוד שימשו בפועל כמנהלי התחנה עד לשנת 1988, אז, נוכח מחלוקות שהתגלעו בין האב לבין בניו ובינם לבין עצמם, הועבר תפעול התחנה לחברת פוינט בע"מ, שבהסכמת פז ניהלה את התחנה עד לחודש יוני 1990, עת נקלעה לקשיים.
במועד זה או סמוך לו הוגשו ע"י האב והאחים שתי תובענות לבית משפט זה (ה"פ 30/90 ו-147/90) שנושאן היה, בין היתר, הזכויות באשר לניהול התחנה, הכספים ההתחייבויות והערבויות שניתנו בקשר לניהול ולפיתוח התחנה והכנסותיה. במסגרת תיקים אלו הגיעו האב והאחים, ביום 10.6.1990, להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: "הסכם הפשרה" או "הסכם השיפוי"), בו נקבע, בין היתר, כי הזכויות בתחנת הדלק יועברו ללא תמורה מהאב לארבעת ילדיו בחלקים שונים (כאשר חלקו של החייב היה 27.5%), וכי לכל אח תהא זכות ניהול לשנה אחת ברוטציה בין יתר האחים.
3. בפועל נוהלה התחנה על ידי החייב בלבד החל מחודש אוגוסט 1990. דבר שלא היה לרוחה של פז, מה גם שבאותה עת נתגלה כי החייב מהל דלקים וכן רכש דלקים שלא באמצעות פז; כ"כ התגלו הפרות נוספות של ההסכם. משכך הגישה פז תביעה לפינוי וסילוק ידם של האב והאחים מהתחנה לבית משפט השלום בירושלים (ת"א 20398/93). בפסק הדין מיום 11.1.1996 התקבלה התביעה וניתנו הצווים כדלקמן:
"א. תוך 90 יום מיום שהעתק פסק דין זה יומצא לידי ב"כ הנתבעים 2,3 ו-6 [החייב, אחיו דוד וכן החברה שהוקמה על ידי החייב לניהול התחנה - ח'ב'], נתבעים אלו יסלקו את ידם מהתחנה, כולל מהקרקע שהיא נמצאת עליה... ויחזירוה במצבה כיום לתובעת שתעבירה לרשות הנתבע 1 [האב - ח'ב'] לשם הפעלה לפי ההסכם הקמעונאי, בתנאי שתמנה נציג מטעמה אשר יסייע לנתבע 1 לחזור ולהפעיל את התחנה במטרה לחדש את שיקומו...
ב. כל הנתבעים 2-6 יהיו מנועים מלתפוס בעתיד חזקה כלשהי בתחנה ובקרקע הנ"ל..." (ס' 9 לפסק הדין).
על פסק דין זה הגישו האחים ערעור לביה"מ המחוזי בירושלים (ע"א 1059/96), במסגרתו עוכב ביצועם של צווי הפינוי. בינתיים, ביום 3.9.1996 ניתן, לבקשת פז, צו למינוי המערערת 2 (להלן: "ניתוב") ככונסת נכסים זמנית לתחנת הדלק, נוכח העובדה כי החייב שיווק דלקים מהולים. ניתוב כיהנה ככונסת זמנית עד ליום 31.10.2006, עת הוחזרה התחנה לידי פז. במועד זה נשלחו על ידה מכתבים לארבעה מהעובדים בתחנה שנשכרו על ידי האב ו/או החייב, כדלקמן:
"הננו להודיעך כי היום מסתיימת כהונתנו ככונסי נכסים זמניים של תחנת התידלוק קרית מנחם, ובהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 3.11.96 עלינו למסור את התחנה לפז חברת נפט בע"מ, לכן היום אנו מפנים את שטח התחנה ואתם מתבקשים לעשות כן.
אי לכך, הרינו להודיעך כי אנו נשלם לך את משכורת חודש דצמבר 1996 במועדה. בכל ענין אחר אנחנו מפנים אותך למעסיק שלך מר מיכאל ענתבי ו/או ת/ש פז קרית מנחם בירושלים בע"מ ו/או מ. ענתבי בע"מ, שאנו פעלנו במקומם ככונסי נכסים זמניים של התחנה מכוח צו של בית המשפט".
4. בגין האמור הגישו שלושה מהעובדים תביעה לפיצויי פיטורין ותשלומים סוציאליים נוספים (ביניהם הפרשות בדיעבד לקופת גמל) כנגד האב, החייב, החברה שהקים החייב לניהול תחנת הדלק, וכן כנגד המבקשות בבקשה דנן (עב 300620/97 - 300622/97). בפסק הדין חוייבו המערערות בתשלומים אלו, ביחד ולחוד, נוכח העובדה כי מבחינה מהותית שימשו כמעביד האחרון בתחנה והן אלו שפיטרו העובדים (ס' 14 לפסק הדין).
ערעור שהגישו המערערות לביה"ד הארצי נדחה, בכפוף לכך שהחיוב שנקבע בפסק הדין יחול גם על האב ביחד ולחוד עם המערערות, מהטעם לקמן: "זכויות העובדים אמורות היו להשתלם לא מכיסן של המערערות אלא מקופת העסק. דא-עקא, הקופה לא נותרה בידי המערערות אלא הועברה, כמתחייב, לידיו של שלמה ענתבי. למעשה ענתבי קיבל כספים לא לו ובנסיבות אלו יש מקום לצרף אותו כחייב נוסף, ביחד ולחוד עם המערערות, לתשלום כספי הזכויות שנפסקו לעובדים" (ע"ע 1012/01, ס' 7 לפסק הדין). במסגרת עתירה שהגיש האב (בג"צ 562/03) הגיעו הצדדים להסכמה לפיה חיובו של האב יבוטל, אף כי אין בכך כדי לחייב מי מהצדדים במסגרת תביעת השיפוי המתנהלת בבית משפט השלום, עליה אעמוד להלן.
עובד נוסף, ג'מאל מוסטפא, הגיש תביעתו אך כנגד המערערות, כאשר נכון ליום הגשת הערעור דנן הדיון בתביעה טרם הסתיים (עב/ 2193/01).
5. ביום 13.8.02 הגישו המערערות כנגד האב, בניו, והחברה שהוקמה על ידי החייב, תביעה כספית בה נתבע שיפוי, הן מכוח ההסכם הקמעונאי והן מכוח הדין, וכן תביעה לסעד הצהרתי בנוגע לחובת שיפוי עתידית בתביעות נוספות, ככל שיוגשו (ת"א (שלום ת"א) 194051/02, להלן: "התביעה בבית משפט השלום" או "התביעה"). מאחר שכנגד החייב ניתן באותה העת צו כינוס, עוכבו נגדו ההליכים נשוא התביעה בהחלטה מיום 2.11.03.
בפסק דין מיום 16.1.05, שניתן נגד הנתבעים האחרים, נדחתה התביעה, תוך שבית המשפט ציין כי מהתחקות אחר אומד דעת הצדדים ביחס לסעיף השיפוי בחוזה עולה, כי זה אינו מתייחס למקרה המיוחד של מינוי כונס נכסים זמני לתחנה אלא להוצאות במהלך התפעול הרגיל. ומשכך, ומאחר שניתוב - הכונסת הזמנית - לא פנתה בבקשה למתן הוראות לבית משפט של חדלות פרעון בטרם הפיטורין, עליה לשאת, ביחד ולחוד עם פז, בתשלום פיצויי הפיטורין ובהוצאותיהן כתוצאה מהדיונים הרבים בענין זה (ס' 54 לפסה"ד).
במסגרת ערעור שהגישו פז וניתוב לביה"מ (ע"א (מחוזי ת"א) 1464/05), הוסכם ביום 20.2.07 כי בית המשפט יפסוק להן על דרך הפשרה פיצוי בסכום שבין 80,000 ש"ח ל-150,000 ש"ח, בו יחובו דוד ויוסף ענתבי ביחד ולחוד.
6. ביני לביני הגישו המערערות ביום 16.3.03 תביעת חוב בגין הסכומים המפורטים לעיל, לה צורפו "לאימות החוב" כתב התביעה בת"א 194051/02 על נספחיו ופסה"ד של ביה"ד הארצי לעבודה (ע"ע 1012/01). יצויין, כי תביעת החוב הוגשה לאחר שבית משפט זה נעתר לבקשתן של פז וניתוב והאריך המועד להגשת תביעת החוב מטעמן (בש"א 317/03).