1. בפניי בקשה לעיכוב הליכי פינוי, הננקטים כנגד המבקשת במסגרת תיק הוצל"פ מס' 02-18054-02-4, מהדירה הנמצאת ברח' גאולה 13 בחיפה (להלן: "הדירה"), וזאת עד להכרעה בתביעה שבה עתרה המבקשת להצהיר עליה כבעלת זכויות דיירות מוגנת בדירה.
2. מחומר הראיות עלה כי אבי המבקשת מר אריה פרידלנדר (להלן "אבי המבקשת או מר פרידלנדר") החזיק בדירה כדייר מוגן על פי הסכם שנחתם בינו לבין המשיבה בשנת 1966.
בשנת 1989 הגישה המשיבה תביעה לפינוי ולסילוק יד מהדירה כנגד המבקשת ואביה. בתביעה נטען כי מר פרידלנדר הפר את הסכם השכירות בכך שאיפשר למבקשת להתגורר בדירה למרות התנגדות המשיבה לכך. המבקשת לעומתו טענה כי חלה עליה הגנת חוק הגנת הדייר הדייר [ נוסח משולב ], תשל"ב-1972 ( להלן "החוק" ). כב' השופט קלאוזנר דחה את טענתה הנ"ל של המבקשת וקבע בפסק דינו שניתן ביום 20.5.92 כדלקמן:
"11. ......הנתבעת איבדה כבר בשנת 1967 זכות להימצא בדירה אם ההמצאות הנה בניגוד לסעיף 5 ל- ת/1, דהיינו למעט התארחות ארעית, ולכל המאוחר איבדה זכות עצמאית זו, או זכותה כבר-רשות מטעם הנתבע 1 עת שעזבה את הדירה בשנת 1978 כאשר נישאה, ומאז לא היתה לה זכות לשהיית קבע בדירה מסיבה כלשהי- בכך הפר נתבע 1 את סעיף 5 לחוזה ת/1
ונתבעת 2 ( קרי המבקשת, כ. ג') מצויה בדירה ללא זכות שבדין".
"13...... הנתבעת 2 חזרה להמצא בדירה עם הוריה על מנת לטפל באימה החולה אנושות..., ...-אולם אין באלה כדי לראות בה מתגוררת בדירה מכח עצמה, אלא כמי שסועדת ותומכת באביה."
"14..... וכן ניתנת רשות לנתבעת 2 להמשיך ולהמצא בדירה
כבר-רשות כדי לסעוד את אביה החולה עד יום מותו, ואזי יהיה עליה לפנות את הדירה ולסלק ידה מן הדירה." ( ההדגשות אינן במקור )
3. פסק הדין לא שונה בערעור והפך לחלוט משנדחתה בקשת רשות לערער עליו על פי האמור בתגובת המשיבה ( ראה סעיף 8 לתגובה ).
4. לאחר מתן פסק הדין, ניסתה המבקשת להכניס את הנכד לדירה על פי הנטען, ניסיון שנענה במשלוח התראה ודרישה לפינוי הדירה מטעם המשיבה. בחודש 11/00 נשלחה דרישה נוספת לפינוי הדירה משהתברר למשיבה כי מר פרידלנדר עבר להתגורר בבית אבות. במענה לדרישה הנ"ל הודיעה המבקשת למשיבה כי שהיית אביה בבית אבות הינה שהייה זמנית וכי שהותה בדירה הינה במסגרת הרשות שניתנה לה על ידי בית משפט השלום להמשיך ולהתגורר בדירה כדי לסעוד את אביה.
5. מר פרידלנדר לא חזר מעולם לדירה, ועל פי האמור בתצהיר המבקשת, הוא הלך לעולמו בשנת 2001. חרף פטירתו, המשיכה המבקשת לשלוח למשיבה המחאות בגין "דמי שכירות" על שם אביה המנוח. בחודש 3/02 נודע למשיבה על פטירתו של מר פרידלנדר המנוח, משכך, נשלחה דרישה למבקשת לפינוי הדירה.
6. ביום 9.7.02 נפתח תיק הוצאה לפועל למימוש פסק הדין. המשיבה נתקלה בקשיים בביצוע המסירה לידי המבקשת על פי הנטען. ביום 25.3.04 הומצאה הודעת פינוי למבקשת. הפינוי לא יצא לפועל, וביום 2.1.05 הומצאה הודעת פינוי חדשה העומדת בבסיס בקשה זו.
7. לאחר שהתקיים דיון בבקשה שבמהלכו נחקרו הצדדים, ביקשו באי כוחם שהות בכדי להגיע להסכמה בעניין הבקשה, ומשלא הצליחו בכך למצער, הובאה בפניי הבקשה למתן החלטה בצירוף סיכומי הצדדים.
8.
טענות הצדדים
המבקשת טוענת כי בתקופה שבה סעדה את אביה קנתה לעצמה זכות של דיירות מוגנת בדירה מכח חוק הגנת הדייר [ נוסח משולב ], תשל"ב-1972 ( להלן "החוק" ), וכי אין בפסק הדין שניתן כדי לקפח את זכויותיה בדירה, זכויות שנרכשו מכח החוק
לאחר מתן פסק הדין. כן טוענת כי ככל שיש בפסק הדין הוראה או קביעה, המקימות בפניה מחסום והמונעות ממנה לרכוש, לאחר פסק הדין, זכויות בדירה מכח החוק, הרי שאלה בטלות מעיקרן וניתנו תוך חריגה מסמכות.
9. המשיבה לעומתה טוענת כי המבקשת לא זכתה בכל הגנה ולא הוכרה כדיירת מוגנת, וכי פסק הדין מהווה מעשה בי דין לפיו המבקשת מנועה, מכח קיומן של פלוגתא פסוקה ועילה פסוקה, לחזור ולתבוע לעצמה מעמד כלשהו בדירה. כן טענה לחוסר ניקיון כפיים מצד המבקשת ולשיהוי בהגשת בקשתה.
10.
דיון
לאחר ששמעתי את הצדדים, ועיינתי בחומר הראיות הגעתי למסקנה כדלקמן:
בכדי שבעל דין יזכה בסעד זמני עליו לשכנע את בית משפט, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת התובענה ( ראה תקנה 362 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ), ובמילים אחרות בסיכויי תביעתו. כן עליו לשכנע שמאזן הנוחות נוטה לטובתו.
11. לעניין סיכויי התביעה - טענות המבקשת בדבר רכישת זכויות של דיירות מוגנת בדירה עד למועד פטירת אביה, נידונו והוכרעו באופן חד משמעי בפסק דין חלוט, וזאת לאחר שניתן למבקשת מלוא יומה בבית משפט. על כן, יש ממש בהסתמכות המשיבה על דיני המניעות מכח מעשה בית דין לגבי טענות אלה.
12. טענות המבקשת בדבר רכישת זכויות
לאחר מתן פסק הדין, מכח הוראות סעיף 20 (ב) לחוק, עומדות בסתירה מוחלטת לקביעה חלוטה של בית משפט, וסיכויי הצלחתן נראים לי קלושים בשלב הזה. ברור הוא כי אין בית משפט נדרש להכריע במחלוקת המשפטית הנ"ל בבואו לדון בבקשה למתן סעד זמני, ברם, אין חולק כי פסק הדין דן במעמדה של המבקשת לגבי התקופה
שלאחר מועד נתינתו וקבע באופן חד משמעי כי המבקשת תיהנה ממעמד של בת-רשות לצורך סיעוד אביה, וכי לאחר פטירתו, עליה לפנות את הדירה ולסלק את ידה ממנה. מכח הקביעה הנ"ל קנתה לה המבקשת מעמד ( STATUS ) של בת רשות בדירה עד למועד פטירת אביה, מעמד שאפשר את שהייתה בדירה חרף התנגדותה של המשיבה. אלמלא מצב זה, עמדה בפני המשיבה הזכות לדרוש את פינוייה מהדירה בכל עת. כעת, טוענת המבקשת כי במהלך תקופה זו, וחרף קביעתו הנ"ל של בית משפט, רכשה היא זכויות של דיירות מוגנת בדירה. ברי הוא כי לא ניתן ליהנות ממעמד של בר רשות ולטעון בו זמנית להגנת החוק.