החלטה בתיק בשא 180/07

1.      בפני בקשה להארכת מועד (להלן: " הבקשה") להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (בל (ב"ש) 1721/05; סגנית השופט הראשי גלטנר הופמן) מיום 30.4.06, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הועדה לעררים (אי כושר) (להלן: הוועדה"). הבקשה הוגשה לבית דין זה ביום 25.2.07.

2.      המבקש הינו חרש-אילם לו נקבעו 84% נכות רפואית צמיתה. בהחלטה נשוא פסק הדין האזורי קבעה הוועדה כי המבקש לא איבד מעל ל-50%  מכושרו להשתכר. 

3.      לטענת המבקש מייד לאחר מתן פסק הדין האזורי פנה ללשכה לסיוע משפטי בבקשה לייצגו. בשל העומס הרב על הלשכה ובשל תקלה טכנית, התמנה

בא-כוח המבקש אך ורק ביום 25.1.07.

4.      עוד טען המבקש כי סיכויי בקשת רשות הערעור-טובים. בין השאר, נטען בהקשר זה, כי הוועדה לא אבחנה ונימקה את ההבדלים כדבעי, בין החלטתה נשוא פסק הדין האזורי לבין החלטתה הקודמת, כי המבקש איבד למעלה
מ-50% מיכולתו להשתכר, שעה שנקבעו לו אחוזי נכות רפואית זמנית דומים.

5.      לטענת המשיב, הטעם שהעלה המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, אינו טעם מיוחד, ויש לתת משקל לאיחור הרב בהגשתה. כמו כן אין סיכויי בקשת רשות הערעור טובים, מאחר ולא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה.

6.      יש לזקוף לחובת המבקש את העובדה כי הבקשה הוגשה באיחור של כתשעה חודשים מתום המועד להגשת בקשת רשות הערעור. יש לתת משקל למידת האיחור הרב, שכן מתן לגיטימציה לאיחור רב, יש בה כדי לפגוע בעיקרון סופיות הדיון ובאינטרס הציבורי בתפקודה התקין של הרשות השופטת (ראו בש"א 2401/06 לולו סלם נ' בנק עצמאות למשכנתאות בע''מ ואח' תק-על 2006(2) 934).

7.      מנגד, טוען המבקש כי סיבת האיחור אינה תלויה בו, והיא נעוצה בהתמשכות הליכי הסדרת הייצוג בלשכה לסיוע משפטי "בשל תקלה טכנית". כך גם, סיכויי בקשת רשות הערעור אינם מבוטלים. 

8.      לאחר עיון בבקשה בתגובה ובפסק הדין של בית הדין קמא דין הבקשה להידחות. אכן, "בית דין זה הולך בתלם אותה חרשה פסיקתו של בית המשפט העליון, ומכיר במצב של עיכוב בהסדרת הייצוג מקום בו בעל הדין מיוצג בייצוג משפטי, וזכאי לייצוג כזה מאת הלשכה כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת הערעור" (עאח 62/05 אלון יוסף - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם; פסק דין מיום 23.6.05); כן ראו בשא (ארצי) 695/05 תמר שלום - המוסד לביטוח לאומי  (לא פורסם; החלטה מיום 20.10.05), אולם במקרה דנן אין מתקיים טעם מיוחד זה.

9.      המבקש ציין בבקשה כי פסק הדין האזורי ניתן ביום 30.4.06 וכי בא-כוחו מונה ביום 25.1.07.  עם זאת, לא צוין בבקשה המועד בו פנה ללשכה לסיוע משפטי לשם קבלת הייצוג. אשר על כן, לא ניתן לקבוע האם סיבת האיחור הרב בהגשת הבקשה נובעת אך ורק בשל התמשכות הליכי הסדרת הייצוג, או שמא, יש לזקוף לחובת המבקש "אשם תורם" באיחור, מאחר והשתהה בפנייה להסדרת הייצוג. שיהוי זה שהוא בלתי מוסבר נזקף לחובת המבקש (ראו הילכת תמר שלום, לעיל), ולפיכך לא ניתן לקבוע כי מתקיים בענייננו "טעם מיוחד". זאת ועוד. אין בבקשה כל הסבר המניח את הדעת מדוע הוגשה הבקשה אך ורק ביום 25.2.07 לאחר שבא-כוח המבקש כבר מונה ביום 25.1.07.  במאמר מוסגר נציין כי עוה"ד שמונה למבקש הוא אותו עו"ד שמונה למבקש בדיון בבית הדין קמא, כך שחזקה שב"כ המבקש היה מודע לדחיפות שבהגשת הבקשה.

10.  גם אם נבחן את סיכויי הערעור, הלכה פסוקה היא כי סיכויי הערעור כשלעצמם אינם בבחינת "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד, אלא יש בהם אך כדי להוסיף משקל לזכות לקבלת בקשה להארכת מועד (ראו בשא
 00 / 1310 מירי יעקובוביץ' - המוסד לביטוח לאומי  (לא פורסם; החלטה מיום 17.12.00) . היה מקום להתחשב בסיכויי הערעור ולהאריך את המועד, לו האיחור בהגשת הבקשה היה קצר יותר ונובע רק מהסדרת הייצוג, אולם כאמור, לא כך הם פני הדברים במקרה דנן.

יחד עם זאת, יש לשים לב כי עיקרו של הערעור מופנה לשוני המהותי בין החלטה קודמת של הועדה לעררים משנת 2002 אשר קבעה כי המבקש איבד 50% מכושרו להשתכר לבין החלטה מ-2004 אשר מצאה כי המבקש לא איבד 50% מכושרו להשתכר; בית הדין קמא ציין כי החלטתה האחרונה של  הועדה התבססה על חוות דעת ודו"ח כושר השתכרות עדכניים מ- 2004, הקביעה מ-2002 הייתה זמנית ובחלוף השנים יתכן ומצבו של המבקש השתנה. כל אלו מלמדים כי קביעת בית הדין מעוגנת במסמכים שעמדו בפני הועדה ובעניין זה לא ניתן לומר כי טובים סיכויי הבקשה לרשות ערעור להתקבל.

11.  סוף דבר- הבקשה נדחית.

ניתנה היום כ' באייר, תשס"ז (8 במאי 2007) בהעדר הצדדים.