החלטה בתיק בשא 178037/07

1.         לפניי בקשה לדחייה תביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית.

רקע עובדתי

2.         המשיב 1 החזיק בנכס בדרך בן צבי 34 בתל-אביב, אשר שימש אותו לייצור דברי מאפה (147 מ"ר), וכעמדה למכירתם (35 מ"ר). משכך, היה אמור, לפי טענתו, להיות נישום לצורכי ארנונה על-פי הסיווג "מלאכה ותעשיה" (לגבי השימוש הראשון) ועל-פי הסיווג "מסחר" (לגבי השימוש השני).

3.         חרף האמור, סווגו הנכסים הנ"ל על-ידי המבקשת, במאוחד (שטח של כ-182 מ"ר), בסיווג "מסחר", אשר אינו תואם, כביכול, את השימוש שנעשה בהם, כמפורט לעיל.

4.         ביום 10.5.2007, בעקבות פניית המשיב 1 למבקשת וביקורת שנערכה בנכס, הותאמו חיובי הארנונה לשימוש שנעשה בו, וזאת החל מיום 1.4.2007. דרישתו להשבה רטרואקטיבית של הסכומים ששולמו לכאורה ביתר במהלך השנים, נדחתה.

5.         המשיב 2 החזיק בנכס ברחוב המשביר 12 בתל-אביב, אשר שימש אותו כבית מלאכה לייצור טקסטיל (56 מ"ר), וכחנות למסחר בטקסטיל (55 מ"ר). משכך, היה אמור, לפי טענתו, להיות נישום לצורכי ארנונה ועל-פי הסיווג "בית מלאכה" ועל-פי הסיווג "מסחר", בהתאמה.

6.         גם נכס זה סווג על-ידי המבקשת, במאוחד (שטח של כ-114 מ"ר) בסיווג "מסחר", אשר אינו תואם, כביכול, את השימוש שנעשה בו בפועל, כמתואר לעיל.

7.         בעקבות ביקורת שנערכה בנכסו של המשיב 2, תוקנו חיובי הארנונה וזאת החל מיום 1.1.2006. דרישתו להשבת הסכומים ששולמו ביתר בגין הסיווג השגוי לאורך השנים, נדחתה.

8.         בתביעה זו, עותר המשיב 1 להשבת הסכומים שגבתה המבקשת ביתר בין השנים 2007-2000, ואילו המשיב 2 עותר להשבת הסכומים שנגבו ביתר לתקופה שבין 2006-2000.

טענות הצדדים

9.         לטענת המבקשת, חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, קובע סמכות ייחודית למנהל הארנונה ולוועדת הערר לדיון במחלוקות לענין חיוב הארנונה, ובכלל זאת לגבי השימוש בנכס (סעיף 3 לאותו חוק). בנושאים אלו, אין הנישום רשאי לפנות במישרין לבית המשפט האזרחי כמסלול חלופי, שלא על דרך של ערעור על החלטת ועדת ערר לבית המשפט לעניינים מנהליים. בנוסף, בית המשפט לא יזקק לטענות בנושאים שניתן היה להעלות בהשגה, ואשר הם נושאים עובדתיים-טכניים ונעדרי חשיבות עקרונית ו/או ציבורית.

10.       עוד טוענת המבקשת, כי דיון בתביעה הנדונה ירוקן, למעשה, את הוראת סעיף 3 לחוק הערר מכל התוכן, שכן המשמעות היא שבידי הנישום קיימות שתי אפשרויות מקבילות לתקיפת חיוב הארנונה בענין הטענות נשוא סעיף 3 לחוק הערר: ירצה, יגיש השגה ובמידת הצורך ערר; ירצה - יפנה לבית המשפט האזרחי. לדידה, תוצאה זו מנוגדת להוראות חוק הערר ואיננה סבירה.

11.       המשיבים טוענים, כי אין בחוק הערר כל הוראה החוסמת את דרך הפנייה בתביעה רגילה, כאשר הדיון כולל, בין היתר, טענות של התרשלות הרשות המקומית ועשיית עושר שלא במשפט.

דיון

12.       חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית, תשל"ו-1976 (להלן: " חוק הערר"), קובע כדלקמן:

"3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;