1. בראשית, היה עניינה של הבקשה דנן העברת התביעה בתיק העיקרי לתיק הפירוק המתנהל בבית משפט זה על שם המשיבה 1 (פש"ר 287/00) (להלן: המשיבה), במטרה לאחד את הדיון בתביעה עם תביעה דומה, לטענת המבקשת, אשר הוגשה על-ידי רוכש אחר באותו פרויקט מגורים (בש"א 1107/05) (להלן: התביעה האחרת).
2. בנימוקיה לבקשה טענה המבקשת, כי אך שבועות אחדים קודם לכן נודע לה כי המשיבה מצויה בפירוק, וכי מתנהל נגדה תיק פירוק בבית משפט זה. משכך, לא ניתן לנקוט כנגדה בהליכים, ולנהל תביעה שלא במסגרת תיק הפירוק. היות שקיימת בפני המפרק התביעה האחרת, המבקשת מבקשת, כאמור, להעביר את התביעה דנן לתיק הפירוק ולהורות על איחודה עם הבש"א הנ"ל.
3. בא-כוח המשיב 2 (להלן: המשיב) מתנגד לבקשה. לטענתו, זהו צעד נוסף בניסיונותיה של המבקשת למנוע דיון לגופה של תביעה. הוא הביע תמיהה על הטענה שרק לאחרונה גילתה המבקשת את דבר היותה של משיבה 1 בפירוק, בעוד שהליך הפירוק החל משנת 2000. הוא מביע ספק אם בכלל מדובר באיחוד, שהרי אין זהות בסעדים בין התביעה דנן והתביעה האחרת. התביעה דנן עניינה אכיפה, סעד הצהרתי וסעד כספי ואילו באחרת, הסעד המבוקש הנו להורות על רישום זכויות בדירה על שמו של המבקש. מה גם, שלפי תגובתו של כונס הנכסים הרשמי שהוגשה למותב הדן בתיק הפירוק ביום 18.4.05, הרי שהבקשה שהוגשה בתיק הפירוק איננה ראויה כלל לדיון במסגרתו. אי לכך, יש להורות על מחיקת התביעה ולחייב את המבקשת בהוצאות המשיב.
4. יש לציין לחומרה את העובדה שהבקשה הוגשה אך ביום ה-10.5.05, באיחור רב מן המועד אשר נקבע לכך, מבלי שבא-כוח המבקשת סיפק הסבר כלשהו לאיחור, ואף מבלי שביקש הארכת מועד. כל זאת, לאחר שבית המשפט כבר נעתר לבקשתו להארכת המועד המקורי, וקבעו ליום 18.4.05. די בדברים אלה כדי לראות בבקשה כאילו לא הוגשה, ולדחותה.
מתשובת המבקשת לתגובת המשיב, מיום 15.5.05 עולה, שהיא חוזרת בה מהבקשה. בתשובה צוין, כי נוכח עמדת כונס הנכסים הרשמי (עליה למד ב"כ המבקשת אך מתגובת המשיב !), ישנה אפשרות שמא הבקשה שהוגשה במסגרת תיק הפירוק לבית המשפט שלפירוק כלל לא תתברר בפניו, מה שיסכל את איחוד הדיון. אי לכך, הוא מבקש להותיר
בשלב זה את התביעה על כנה, זאת לכל הפחות עד שבית המשפט שלפירוק יחליט באם הנו הערכאה המתאימה לדון בנושאים אלו, ואו אז תפנה המבקשת בבקשה מתאימה.
5. בנסיבות העניין שלפני, עולה השאלה באם יש להורות על
עיכוב ההליכים בתובענה דנן. סעיף 264 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, קובע בהאי לישנא:
"(א) הוגשה בקשת פירוק והיו אותה שעה תובענה או הליך נגד החברה תלויים ועומדים בבית משפט מחוזי או בבית המשפט העליון, רשאים החברה או נושה או משתתף שלה,
כל עוד לא ניתן צו פירוק, לפנות לאותו בית משפט בבקשה לעיכוב ההליכים...
(ב) בית המשפט שהוגשה לו בקשה לעיכוב הליכים כאמור בסעיף קטן (א), רשאי לעכב אותם בתנאים שייראו לו."
בספרו
דיני חברות (1994), מסביר המלומד י' כהן כי מטרת העיכוב הנה הגנה על החברה בתקופת הביניים ומניעת הסתערות של נושים על החברה, דבר אשר ימנע למעשה חלוקה הוגנת ושוויונית של נכסיה בין הנושים. הוא מדגיש, כי העיכוב במקרה זה הנו זמני, ולפיכך הנזק שהעיכוב עשוי לגרום לנושים הוא מזערי. שיקול נוסף הנו יעילות ונוחות, שכן החל ממועד הפירוק נוצר צורך דיוני, המחייב להמשיך בהליכי גבייה קולקטיביים ולא אינדיבידואליים. הליך הפירוק מחייב בגין אופיו המיוחד שכל ההליכים כנגד החברה יתנהלו בבית משפט אחד, תחת פיקוח והכוונה של אותו בית משפט (שם, בעמ' 263-265).
ואולם, מהמועד שבו נעתר בית המשפט שלפירוק לעתירה, הרי שלפי סעיף 267 לפקודת החברות, מעוכבים כל ההליכים כנגד החברה ולא ניתן להמשיך כנגדה בהליך כלשהו ללא אישור בית המשפט:
"
משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע".
לפי כהן בספרו האמור, בית המשפט יתיר להמשיך בהליכים כנגד חברה לאחר שניתן צו לפירוקה רק במקרים נדירים ורק כאשר שוכנע כי התובע לא יוכל לזכות בסעד המגיע לו בהליכי הוכחת חוב בפני המפרק (שם, בעמ' 270). לדידו, ישנם שני מקרים עיקריים בהם יותר להמשיך בהליכים: כאשר המדובר הוא בתביעה רכושית-קניינית, כגון תביעתם של נושים מובטחים, בעלי זיקה קניינית לנכס המשמש כבטוחה, לאכוף את בטוחתם. המקרה השני הנו כאשר מאזן הנוחות מורה על המשך ניהול ההליך, כגון בתביעות ארוכות ומסובכות, שהמפרק יתקשה לפסוק בהן, או שעלותן בפניו תהיה גבוהה יותר, ותביעות שהן כנגד צד ג', כאשר החברה שבפירוק היא רק צד פורמלי בהן (שם, בעמ' 271).
וראה עוד את שנאמר בבש"א (תל-אביב-יפו) 23024/01
עמותת קו חם לצרכן נ' עו"ד א.שרף ועו"ד ח.דורון, תק-מח 2002(1) 814:
"מטרתה של הרשות להמשיך תביעה המופיעה בסעיף זה [סעיף 267], שהינה חריג לכלל של הסעיף, הנה להבטיח את זכותו של נושה, להמשיך ולתבוע את החברה למרות הקפאת ההליכים. הדברים אמורים בעיקר לגבי תביעות נזיקין, אשר הנן מסובכות בטבען ואין היגיון בבירורן לפני המפרק במסגרת של תביעת חוב".
לאור כל אלה, האם בנסיבות המקרה דנן ראוי כי יעוכבו ההליכים? המבקשת, תובעת בתיק העיקרי את הסעדים הבאים: חיוב המשיבה להעביר את זכויות החכירה בדירה על שם המבקשת, כשהן נקיות מכל חוב, עיקול, שיעבוד או זכות צד ג' אחרת; סעד הצהרתי, לפיו אין תוקף למשכון הקיים לטובת המשיב בכל הקשור לדירה שרכשה המבקשת, או לקבוע שהמשיב מנוע מלממש את המשכון הנ"ל; לחייב את המשיב ליתן למבקשת מכתב החרגה למינהל מקרקעי ישראל על מנת שהמבקשת תרשם כבעלת זכויות חכירה בדירה. לחילופין - לחייב את המשיב לשלם למבקשת את שווי ההשבחה של הדירה ולהתנות את המשך הליכי המימוש בתשלום סכום זה.
במקרה דנן, למרות שהתובענה העיקרית איננה תביעה כספית פשוטה ורגילה, שניתן לבררה בנקל בהוכחת חוב בפני המפרק, הרי שראוי להורות על עיכובה, לכל הפחות בכל הנוגע למשיבה. כאמור לעיל, הסעד המבוקש הנו סעד של אכיפה כנגד החברה, בצד תביעות המופנות כנגד המשיב, הוא הבנק, הנושה המובטח של החברה. נראה כי למעשה לא ניתן להפריד בין הסעדים. הללו קשורים וכרוכים זה בזה. החלטה לפיה התביעה כנגד החברה תעוכב, ואילו זו שכנגד הבנק תמשיך ותנוהל, הנה מלאכותית ואינה עולה בקנה אחד עם הדין ועם המדיניות המשפטית הרצויה. מה גם, שאילו תביעת המבקשת כנגד המשיבה תתברר בפני המפרק או בית המשפט לפירוק, בכל הקשור להעברתן של זכויות חכירה למבקשת, כשהן אינן כפופות לצד ג', ברי כי תהיה לכך השפעה על זכויותיו של המשיב. לפיכך, ראוי כי כלל התביעות תתבררנה בפני ערכאת הפירוק. וראה את שקבע בית המשפט העליון במקרה בו נתבקש סעד של אכיפה כנגד חברה בפירוק:
"
מוטב שהתביעה במקרה דנן... תתברר לפני המפרק או לפני בית המשפט של פירוק, אשר לפניו יבואו כל הנתונים הרלוואנטיים לגבי מצב החברה. רק במסגרת זו ניתן יהיה לקבוע אם מתן סעד האכיפה אפשרי וצודק בנסיבות העניין, איך ישפיע סעד כזה על תביעותיהם של יתר הנושים, ושמא קיום ההתחייבויות על פי החוזה הנדון מהווה 'נכס מכביד', אשר ניתן לוותר עליו על פי האמור בסעיף 361 לפקודת החברות" (ע"א 400/88
סוקול נ' כלנית ניהול ואחזקה בע"מ (בפירוק), פ"ד מה(2) 866, 871; ההדגשות אינן במקור).
6. לפי צ' כהן, בספרה
פירוק חברות (תש"ס) 368, בית המשפט המוסמך לאשר פתיחתם או המשכם של הליכים כנגד חברה שבפירוק, הוא
בית המשפט העוסק בפירוק החברה. ההסבר לייחוד הסמכות לבימ"ש זה ניתן על ידי כב' השופטת שטרסברג-כהן בעניין המ (חיפה) 4498/89
רוזנצוויג נ' רטפון השקעות (תשמ"א) בע"מ ואח', פ"מ תשנ"א (3), 503, 505:
"הטעמים הענייניים לעמדתי נעוצים בתפקידו של ביהמ"ש שלפירוק, המכיר את מצב נכסי החברה, מטפל בהם, אמור לפרקה ולחסל את ענייניה ויודע טוב מכל פורום אחר אם רצוי להמשיך בבימ"ש כלשהו בהליך נגד החברה בפירוק. סעיף 267 נועד להגן על כל הנושים, וביהמ"ש שלפירוק, המממש את הרכוש, פורע התחייבויות החברה לנושים, מחלק את היתרה לבעלי המניות בהתאם לזכויותיהם, הוא זה המסוגל והמוסמך לטפל בבקשת רשות להתחיל או להמשיך בהליכים נגד החברה מחוץ למסגרת הפירוק".