החלטה בתיק בשא 16784/04

1.         בפני בקשה להטלת עיקול זמני (ברישום) על זכויות המשיב הרשומות אצל המחזיקה בדירה שברחוב שבטי ישראל 27/7, בקריית חיים (להלן -  "הדירה").

ביום 10.11.04, ניתן על ידי צו עיקול ארעי במעמד צד אחד.

רקע בקצרה כעולה מהנספחים שצורפו לבקשה ולתגובה

2.         בתאריך 28.4.03, רכש המשיב מהמבקש את הדירה על פי הסכם מכר שנחתם במועד זה (להלן - " ההסכם").

המבקש שילם לטענתו, את מלוא התמורה שנקבעה בחוזה ובהתאם, בתאריך 28.5.03, נרשמו מלוא הזכויות בדירה על שם המשיב בלשכת רישום המקרקעין.

יודגש כי רישום זה נעשה בהסכמת המבקש ובהעדר כל התנגדות מצידו לרישום זכויות הבעלות בדירה על שם המשיב.

3.         בהמרצת הפתיחה שהוגשה בד בבד ביחד עם בקשה זו, נטען על ידי המבקש כי המשיב אילץ אותו לחתום על ההסכם, תוך איומים על חייו ותוך כפיה ו/או השפעה בלתי הוגנת ו/או תוך הטעיה ו/או תוך מירמה. 

לפיכך, עותר המבקש בתביעתו דנן, להצהיר כי ההסכם מיום 28.4.03 בטל מעיקרו. בהתאם, מבקש העותר להטיל עיקול זמני (ברישום) על הדירה עד להכרעה בתביעה העקרית.

4.         המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי אין כל בסיס לטענות המבקש בעניין עושק, כפיה וכיוצ"ב.

לטענתו, הוא רכש את הדירה לאחר שהמבקש חתם מרצונו על הסכם המכר ללא כל כפיה ולאחר ששילם את מלוא התמורה בגין הדירה.

דיון

5.         דין הבקשה להדחות ולו בשל הטעם לפיו הבקשה וכל דרך התנהלותו של המבקש עד להגשת הבקשה, לוקים בשיהוי בלתי סביר, שיהוי שהינו בעוכריו של המבקש.

6.         הלכה פסוקה היא כי בית המשפט רשאי לדחות בקשה למתן צו זמני אשר הוגשה באיחור ניכר ואשר בעטיו של השיהוי, נגרם נזק או שינוי באינטרסים של יחידים או של הכלל (ראה בג"צ 453/84 איזורית שירותי תקשורת בע"מ ואח' נ' שר התקשורת פד"י לח  (4) 617).

            השאלה אם עותר פלוני השהה הגשת בקשתו, תלויה כמובן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה "יש שיום אחד יכרית זכות ויש ששנה לא תפגע בזכות" (דברי כב' השופט חשין ב דגניה א' נ' שר החקלאות בג"צ 2632/94 פד"י נ(2) 715, 742).

7.         בפסיקה הוצבו שני מבחנים לקביעת קיומו של שיהוי; סוביקטיבי ואוביקטיבי.

            על פי המבחן הסוביקטיבי - על בית משפט לבחון האם העותר פעל בזריזות המתחייבת בנסיבות העניין, והאם עתירתו אינה נגועה בהשתהות הנובעת ממחדלו הוא. שאלה זו מחייבת לבדוק מתי נודע לעותר לראשונה על הפעולה אותה הוא בא לתקוף והאם פעולותיו מנקודת זמן זו ואילך, אינן נגועות בהשתהות בלתי מוצדקת (ראה בג"צ 2632/94 דגניה א' ואח' נ' שר החקלאות ואח' דינים עליון מב 956, וכן ראה בג"צ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיות נ' ממשלת ישראל, פד"י מז(2) וכן בג"צ 5346/91 גל נ' לשכת עורכי הדין, דינים עליון כ' 964).

8.         על פי המבחן האוביקטיבי - על בית המשפט לבחון את התוצאות האוביקטיביות של חלוף הזמן עד להגשת העתירה. במישור זה, גם אם העותר פנה לבית המשפט לראשונה מיד כשנודעה לו עילת העתירה, ייתכן שעתירתו תהא נגועה בשיהוי.

            ראה בעניין זה פסק דינו של כב' השופט זמיר אשר קבע בבג"צ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח תקוה  פד"י מח(5) 630 כי:

"השיהוי האובייקטיבי קיים כאשר מירוץ הזמן עד הגשת העתירה, אפילו לא נגרם באשמת העותר, גרם לשינוי המצב באופן שקבלת העתירה באותו מועד תגרום נזק, שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד הראוי...".

9.         עוד נקבע בפסיקה כי גם אם עותר אינו לוקה בשיהוי סוביקטיבי, עדיין אפשר שהעתירה תהיה לוקה בשיהוי אוביקטיבי ובנסיבות מסויימות, די בשיהוי אוביקטיבי, כשלעצמו, כדי לדחות העתירה (ראה בג"צ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת פד"י נ(3) 485 וכן בג"צ 2285/93 לעיל). 

10.        זאת ועוד; בבוא בית המשפט לדון בטענת שיהוי, יבחן האם ההשתהות מלמדת על ויתור (מכללא) על זכות (בג"צ 6790/98 ענת אברץ נ' פקיד הבחירות לעיריית ירושלים, פ"ד נב(5), 323, עמ' 330-331).