א. בפניי בקשת הנתבעת לצוות על התובעים ליתן ערובה בשיעור ריאלי להבטחת הוצאותיה של הנתבעת לפי תקנה 519 של תקנות סדר הדין האזרחי.
ב. בכתב התביעה נטען שהתובעת מס' 1, קטינה, ילידת 4.9.91, נפגעה ביום 1.3.2003 עת ישבה בתוך כיתת לימוד בביה"ס היסודי בחאן יונס, וקבוצת חיילי צה"ל שעמדו בתצפית סמוכה פתחו בירי אוטומטי, וכתוצאה מירי זה נפגעה התובעת קשה בראשה.
בחוות דעת רפואית שהוגשה לבית המשפט ביום 28.7.05 קבע מומחה למחלות עיניים (פרופ' שלמה מלמד) מטעמם של התובעים, שהירי פגע קשות בכל חלקי המוח האחורי של התובעת וגרם לה ישירות לעיוורון מוחלט ונכותה היא בשיעור של 100%.
ג. בכתב ההגנה טוענת הנתבעת, בין יתר טענותיה, שנזקיה של התובעת
לא
נגרמו כתוצאה מפעילות צה"ל או כל גורם אחר מטעם צה"ל.
נטען בכתב ההגנה שככל הידוע בשלב זה, וככל שהנתבעת בדקה, הרי ביום הנטען, בשעה הנטענת, ובמקום הנטען, לא היתה פעילות של כוחות צה"ל או כל גורם אחר מטעם הנתבעת.
לחלופין טוענת הנתבעת, שאם אכן נפגעה התובעת כתוצאה מפעילות הנתבעת, הרי שפגיעה זו ארעה במהלכה של פעילות מלחמתית שביצע צה"ל במסגרת לחימתו למיגור והפסקת הטרור.
ד. בנימוקי הבקשה להפקדת ערובה טוענת הנתבעת שהתובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידו להצביע על נכסים במדינת ישראל מהם יוכל הנתבע להיפרע הוצאותיו , וכי די בכך כדי לחייבו בהפקדת ערובה.
מוסיפה הנתבעת שהפסיקה אימצה זה מכבר את ההלכות הכלליות, באשר לחיוב תובע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט במתן ערובה, בעניינם של תושבי רצועת עזה ושטחי הרשות הפלשתינית.
ה. הטעם לכך הוא, שהתובעים בענייננו אינם כפופים להליכי ההוצל"פ ולא ניתן לאכוף עליהם פסק-דין המחייבם בתשלום הוצאות.
בכך נפגעת זכות הקניין של הנתבעת לגבות הוצאותיה בתום הדיון, וכן מופרת זכות השוויון: בעוד שאזרח המדינה מסתכן בכך ש"יירדף" בידי ההוצל"פ עד תשלום חובו, אם יחוייב בהוצאות, הרי התובעים חסרים סיכון לחלוטין, ולא ניתן יהיה לאכוף עליהם את תשלום ההוצאות אם ייכשלו בתביעתם, הואיל וללשכת ההוצל"פ אין כיום סמכות לפעול במקום מגורי התובעים.
ו. ב"כ הנתבעת מפנה בטיעוניה, בין היתר, לכך שהסכומים שנפסקו בבתי-המשפט השונים נעים בין 5,000 ש"ח ל-50,000 ש"ח. ב"כ הנתבעת מבקשת לקבוע ערובה הניתנת למימוש, דהיינו, הפקדת מזומנים או ערבות בנקאית צמודת מדד בלתי מוגבלת בזמן.
עוד מוסיפה הנתבעת שהיא הוציאה בתיק זה עד כה אלפי שקלים בגין חקירה פרטית, ועוד עשויה היא להוציא הוצאות משפטיות רבות בתיק והוצאות רבות צפויות בגין חוות דעת רפואית, איתור חומר ארכיוני, וזימון עדים.
ז. בתגובתם לבקשה טוענים התובעים שעם כינון הסכם אוסלו הוקמו בתי משפט אזרחיים של הרשות הפלשתינית, אך ישראל עמדה על כך שבהסכם הביניים ייקבע שלבתי משפט אלה אין סמכות לדון בתובענות נגד מדינת ישראל, ולמעשה מנעה הנתבעת מן התובעים אפשרות להגיש את תביעתם בבית-המשפט הפלשתיני המקומי, הגם שהקטינה נפצעה באיזור מגוריה.
בנימוקי תגובתם מוסיפים התובעים וטוענים כי הבקשה פוגעת בזכות הגישה לערכאות וכפועל יוצא מכך בזכויותיהם של התובעים, כשמטרת בקשתה של המדינה היא לסכל הלכה למעשה את זכות הגישה של בעלי דין דלי אמצעים ולהוות הרתעת יתר מפני פניה לערכאות.
ח. על כל אלה מוסיפה ב"כ התובעים ומדגישה שהנפגעת היא קטינה, שהיתה כבת 11 בלבד בעת פגיעתה, וכן מדגישה ב"כ התובעים שהפעולה הצבאית התרחשה עת ישבה הקטינה - הנפגעת בכיתתה על ספסל הלימודים מבלי שקדמה לכך פעולה כלשהיא מצדה.
חיוב התובעים בהפקדת ערובה להוצאות בטענה שהם אזרחים זרים יוצר חשש ממשי כי החיוב ימנע מהם את יומם בבית המשפט, ומדובר באינטרס חברתי לכבד את זכותם של בעלי דין בכלל, ובעלי דין פלשתינים בפרט, לגישה יעילה לערכאות.
ט. שמעתי בישיבת בית המשפט מיום 28.1.07 את טיעוניהם בעל-פה של באות כח שני הצדדים, וכן הוגש לעיוני תצלום יומן מבצעים ודו"ח סיכום אירועים. ביום 31.1.07 הגישה הנתבעת את יומן המבצעים של היחידה הרלוונטית, בצירוף דו"חות שונים.
המקרה שבפנינו אכן מדגים התנגשות אינטרסים:
מחד גיסא, הקטינה והוריה, המצביעים על כך שהקטינה נפגעה על ידי ירי חיילי צה"ל בהיותה יושבת בכיתתה, ואשר מוסיפים וטוענים שהטלת הערובה יש בה כדי למנוע מהם גישה לבית-המשפט, וזאת שעה שאין באפשרותם לתבוע את המדינה באזור מגוריהם.