המשיב מס' 1 (להלן: "
המשיב" או "
הבנק") הגיש תובענה בסדר דין מקוצר כנגד שלושה נתבעים, חברת אל -שי יבוא בע"מ (להלן: "
החברה"), אהוד עמית (להלן: "
אהוד") ועודד עמית (להלן: "
המבקש").
המבקש הינו אביו של אהוד.
על פי הנטען בכתב התביעה, פתחה החברה ביום 28.4.94 חשבון אצל המשיב, בסניף קרית אריה, תוך שהיא חותמת על תנאים כלליים לניהולו וכן על טופס תנאים ניהול חשבון.
אהוד החזיק בשליש ממניות החברה, היה מנהלה וערב לחובותיה כלפי הבנק. המבקש, שהוא כאמור, אביו של אהוד, החזיק בשליש ממניות החברה באמצעות חברה בשליטתו והוא מנהל בחברה. גם המבקש, כך נטען בכתב התביעה, ערב לחיובי החברה כלפי הבנק. המבקש הוא בעל עניין בחברה ומשכך, אינו ערב יחיד.
על פי הנטען בכתב התביעה, נתן הבנק לחברה אשראים מעת לעת, לרבות הלוואות, עד שנותר חייב את הסך של 3,220,034 ש"ח, נכון ליום 19.3.03.
נכון למועד הגשת התביעה, 7.4.03, עמד סכום החוב על 3,351,464 ש"ח.
המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן, עוד בשנת 2003, שכונתה על ידו בקשה למתן צו גילוי ולעיון במסמכים ולמתן רשות להתגונן.
המבקש עתר לחיוב הבנק בגילוי שורה ארוכה של מסמכים, תוך שהוא שומר לעצמו את הזכות לתקן את בקשתו, לאחר קבלת אותם מסמכים והוסיף והעלה טענות כאלה ואחרות כלפי התובענה לגופה.
על פי הנטען, המבקש ביקש להכניס את בנו לעולם העסקים, עם שחרורו של האחרון משירותו הצבאי וכך הוקמה לה החברה, שבמניותיה החזיקו השניים בחלקים שווים.
המבקש אישר שחתם על כתב ערבות בלתי מוגבל בסכום והעמיד בטחונות לטובת החברה.
המבקש תיאר כיצד הצליחה החברה בעסקיה, הרחיבה את פעילותה וגיוונה אותה, אלא שבשלב מסויים לדבריו, החל אהוד לנטרל אותו מכל פעילות בחברה, הוא אף הכניס שותף נוסף בחברה (וכך חל השינוי באחזקות במניות, תוך דילול חלקו של המבקש לכדי שליש, דילול חלקו של אהוד בהתאמה והענקת שליש מהמניות לשותף החדש שנכנס, אדם בשם ניר בנגל), כל זאת כשהפעילות העסקית מתרחבת, אהוד חי חיי מותרות מנקרי עיניים, וכאמור מנטרל אותו מכל ידיעה על הנעשה בחברה.
המבקש שהודאג ממראה עיניו, בוצע מספר בדיקות לרבות בשיחות עם אהוד ופנייה לרו"ח של החברה ורק בעקבות אלה, הופסה דעתו והוא נרגע שהעניינים מטופלים בצורה טובה על ידי אהוד.
לאורך הזמן, קיבל המבקש לדבריו הודעות על ערבותו, אך אלה לא כללו פירוט סכומים.
רק בחודש דצמבר 2002, פנה אליו לראשונה מנהל הסניף, אדם בשם יוני שירן (שלגביו נטען שהוא חבר אישי של אהוד ואף בילה עמו מעת לעת) ועדכן אותו כי נצברו יתרות חובה העולות כדי 3.3 מיליון ש"ח.
המבקש לא ידע את נפשו, הוא נרעש ונפעם, דרש מיד לכנס פגישה בבנק ואז גם נודע לו לראשונה שאהוד הפסיק את פעילות החברה עם הבנק עוד בשנת 2002, עבר לעבוד עם בנק אחר, נתנו אשראים וחריגות מאשראים, חריגות שעמדו על סך של 700,000 ש"ח.
לאחר הפגישה, הציב הבנק שמירה על מחסני החברה אך בפועל ניהולה המשיך כרגיל עד למרץ 2003.
בין לבין, פנה המבקש לאהוד לקבל פרטים ולא ממש נענה, ביקש מאזן בוחן וגם כאן סורב, אך בסופו של דבר הצליח לאסוף נתונים מהם למד על היקף פעילות החברה ועל כך שבין היתר רכשה החברה חלק בחברה נוספת תמורת 800,000 ש"ח.
המבקש פנה לבנק ודרש לבצע מהלכי הצלה מהירים שיכללו את מכירת אותן מניות, תפיסת המלאי של החברה ומימושו, מהלכים שהיה בהם כדי להניב, כך נטען בבקשה, סדר גודל של 4 מיליון ש"ח, שמן הסתם היו מכסים את החוב, אם לא במלואו לפחות בחלקו.
הבנק לא נענה לפניות, וחלף זאת, דרש מהמבקש את פרעון החוב, הגיש את התובענה דכאן, לרבות בקשות עיקול ופעל למימוש נכסים משועבדים.