החלטה זו ניתנת בהמשך לסיכומים שהוגשו בכתב על-פי החלטת בית המשפט, בעקבות הודעה מטעם המשיבה לפיה אין בכוונתה לחקור את המבקשת על התצהיר שהגישה בתמיכה להתנגדות לביצוע שני השיקים הבאים: (1) שיק מספר 5000356 על סך 4,883.26 ש"ח מיום 14/9/06;
ו- (2) שיק מספר 5000357 על סך 4,883.26 ש"ח מיום 14/10/06.
המבקשת טענה בתצהירה כי היא מנהלת עסק לקוסמטיקה הנמצא ברחוב חבצלת השרון 35 בהרצליה (להלן: "
העסק"), וכי השיקים נשוא התובענה נכללים בסדרה של 10 שיקים אשר נמסרו למשיבה במסגרת הסדר לתשלום דמי ארנונה עבור העסק עד לחודש אפריל 2006. לטענת המבקשת, מבדיקה שערכה לאחר מכן הסתבר לה שהוטעתה על-ידי פקידי העירייה לגבי אופן סיווג העסק, וכתוצאה מכך חויבה ביתר עבור תשלומי הארנונה בחודשים הרלוונטיים, כך ששילמה סך של 42,094 ש"ח במקום 17,190 ש"ח שהיה עליה לשלם. עוד טענה המבקשת כי במסגרת השגותיה על חיובי הארנונה ביקשה לשנות את סיווג בית העסק, ואכן מנהל הארנונה קבע שיש מקום לשנות את הסיווג, אולם הוסיף שהחלטתו תחול רק לגבי שנת המס של 2006. בהמשך נטען כי משסירבה המשיבה לקבל את ההשגה גם לגבי שנת 2005, הגישה המבקשת עתירה מנהלית נגדה. לבסוף טענה המבקשת כי נותרה חייבת למשיבה עבור תקופת ההסדר סך של 4,396 ש"ח לכל היותר בגין חיובים הנלווים לארנונה, אלא שלטענתה המשיבה אינה זכאית אף לסכום זה, וזאת היות שגבתה מהמבקשת דמי שמירה בשיעור של 1,500 ש"ח שלא כדין, וכן הואיל והמבקשת נאלצה להוציא הוצאות משפטיות מרובות לצורך הגשת ההשגות והעתירה המנהלית.
המבקשת הגישה סיכומים בהם חזרה על האמור בתצהירה, וכן הוסיפה כי לאחר הגשת ההתנגדות נמחקה העתירה המנהלית בלווי המלצה חמה של בית המשפט המחוזי למשיבה לחזור בה מן הדרישה לקבל כספים נוספים על סמך סיווג מוטעה של הנכס. בנוסף הפנה ב"כ המבקשת לפסיקה אשר מחזקת לדבריו את טענת המבקשת, לפיה אין תוקף לחיוב שמקורו בהטעיה ובחוסר תום לב מצד הרשות המנהלית. בהמשך טען ב"כ המבקשת כי בית המשפט לא נדרש לדון בנושא חוב הארנונה, ועליו לבחון את המחלוקת בין הצדדים במישור השטרי, דהיינו האם הוצאו מהמבקשת השיקים נשוא ההתנגדות בהטעיה. עוד הובהר כי סכום הארנונה עצמו שולם במלואו על-ידי המבקשת, וטענות הקיזוז שהעלתה מתייחסות אך ורק לחיובים נוספים של המשיבה, אשר לגביהם לא חלה הוראת חוק המעבירה את הסמכות לדון בהם לרשויות המנהליות.
המשיבה טענה בסיכומיה כי דינה של ההתנגדות להידחות מחמת היעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בטענות כנגד סיווג הנכס. בנוסף נטען כי יש לדחות את ההתנגדות עקב אי הגשת השגה בגין השומה לשנת המס 2005 במועד, וכן בשל אי הגשת ערר על ההשגה שנדחתה לגבי הסדר התשלומים משנת 2006. עוד טענה ב"כ המשיבה כי המבקשת לא העלתה בתצהירה כל טענת הגנה שטרית כנגד השיקים, אלא אך ורק טענות נגד עסקת היסוד, אשר אין דינן להתברר בערכאה זו. בסיכומיה הפנתה המשיבה לשורה של פסקי דין לתמיכה בטענותיה, וביניהם פסק הדין אשר ניתן על-ידי בית משפט זה בבש"א 164965/06 ובת.א. (שלום-ת"א) 26260/06
עיריית תל-אביב נ' הלבנון, מיום 19/10/06 (להלן: "
עניין הלבנון").
לאחר הגשת סיכומי המשיבה, הגישה המבקשת לתיק "הודעה על צירוף אסמכתא" וביקשה להפנות את תשומת ליבו של בית המשפט לפסק דין שניתן לאחרונה על-ידי כב' השופט ברנר בת.א. (שלום-ת"א) 29258/05
לוי דוד נ' עיריית רמת גן, מיום 18/2/07. לטענת המבקשת, עולה מפסק הדין הנ"ל כי אין לשלול השבת כספים ששולמו ביתר כאשר מדובר בטעות של העירייה לרעתו של האזרח, וזאת אף אם לא הוגשו השגות במועד.
דיון
נושא סמכותן של הערכאות השיפוטיות הרגילות לדון בטענות הנוגעות לחיובים בארנונה, ומידת התערבותן של הערכאות הנ"ל בהליכים המנהליים הנוגעים לחיובים כאמור, זכה להתייחסות נרחבת בפסיקה, בין היתר בפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המשיבה, לרבות פסק דינו של בית משפט זה ב
עניין הלבנון.
ההלכה הנוהגת הינה שככלל, ראוי ורצוי שסכסוכים בעניין חיובי ארנונה ייושבו באמצעות הליכי ההשגה המנהלית הקבועים בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)
תשל"ו-1976 (להלן: "
חוק הערר") ולא ידונו בערכאות השיפוטיות הרגילות (ראה בבג"צ 764/88
דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו(1), 793; בע"א 1130/90
חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד מו(4), 778; ע"א 2425/99
עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481; בר"ע 2676/03 (ת"א)
עיריית אור יהודה נ' הגרעין בע"מ, דינים מחוזי, כרך לה(2) 419 ; ה"פ 11/93
עיריית אשדוד נ' מפעלי רכב אשדוד בע"מ, דינים מחוזי, כרך א', 895 ואח').
יחד עם זאת, נקבע כי המסלול שהתווה על-ידי המחוקק אינו חוסם באופן מוחלט ובכל מקרה את דרכו של האזרח לבתי המשפט הרגילים, ולאלה נתון שיקול הדעת באם לדון בטענות שניתן היה להעלותן במסגרת ההליכים המנהליים. אמות המידה להתערבותם של בתי המשפט בנושאים המצויים בסמכותם של הגופים המקצועיים-המנהליים על פי חוק הערר נידונו, בין היתר, בע"א 6971/93
עיריית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478; רע"א 2425/99
עירית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ פ"ד נד(4), 481; ובפסק הדין המנחה שניתן בע"א 4452/00
ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עריית טירת הכרמל, פ"ד נו (2) 773.
כמו-כן נפסק כי אין בחוק הערר הוראה החוסמת הגשת תביעה רגילה בגין חיובי ארנונה, כאשר הדיון בבית המשפט הרגיל כולל טענה של התרשלות הרשות המקומית (בר"ע 2824/91
עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, דינים עליון, כרך כב, 445; רע"א 7669/96
עיריית נהריה נ' נתן קזס פ"ד נב(2) 214).
אמנם ב
עניין הלבנון פסק בית משפט זה כי בנסיבותיו של אותו מקרה, לא היה מקום לאפשר למשיבה להשמיע טענות הנוגעות לחיובה בארנונה אך ורק משום שהעלתה, בין היתר, טענה להתרשלות מצד העירייה, אולם שונים הם פני הדברים במקרה דנן.
ראשית, בעוד ב
עניין הלבנון הצדדים היו חלוקים לגבי שטחו של הנכס ולגבי עצם גביית החוב ביתר, הרי שבמקרה זה לא העלתה המשיבה כל טענה לגבי הטעות בסיווג העסק אשר הובילה לגביית ארנונה על-פי תעריף הגבוה מהנדרש, ומנהל הארנונה אף קיבל בהחלטתו את טענת המבקשת לפיה נפלה טעות בסיווג הנכס.
שנית, ב
עניין הלבנון נמנעה המשיבה מלבדוק מה שטחו של הנכס במשך שנים רבות, ורק לאחר שהעירייה ביצעה מדידה נוספת ביוזמתה, ממנה עלה לכאורה ששטחו של הנכס קטן יותר מזה שנמדד בעבר, הגישה המשיבה תביעה בנידון. לעומת זאת, המבקשת במקרה דנן טרחה לבדוק ולקבל ייעוץ משפטי לגבי אופן הסיווג הנכון של הנכס זמן קצר לאחר שנגבה ממנה החוב, וזאת על-אף שלטענתה מספר פקידים מטעם המשיבה הטעו אותה ועמדו על כך שהסיווג בוצע כראוי.
שלישית, מייד לאחר שנודע למבקשת על הטעות בסיווג הנכס, שלחה למשיבה מספר פניות בנושא, ולבסוף אף הגישה השגה על השומה למנהל הארנונה, אשר התקבלה באופן עקרוני. בנוסף לכך, כאשר החליט מנהל הארנונה כי למרות הטעות בסיווג הנכס לא זכאית המבקשת להחזר בגין החיובים לשנת 2005, הגישה המבקשת עתירה מנהלית בעניין. לפיכך, ניכר כי בשונה מהמקרה שנידון ב
עניין הלבנון, פעלה המבקשת בתיק זה במרץ וללא דיחוי לתיקון השומה על-פי ההליכים הקבועים בחוק הערר, ולא פנתה ישירות לערכאות הרגילות. המשיבה היא שבחרה להגיש את השיקים לביצוע, למרות קיומה של עתירה מנהלית תלויה ועומדת בנושא.
בשולי הדברים יצוין כי המשיבה לא הכחישה שהעתירה המנהלית שהגישה המבקשת נמחקה בלווי המלצתו של בית המשפט המחוזי למשיבה לחזור בה מהדרישה לקבל כספים נוספים מהמבקשת על סמך הסיווג השגוי של הנכס.
אשר על כן ובנסיבות המתוארות לעיל, הנני מוצא לנכון להשתמש בסמכות הנתונה לבית משפט זה מכוח סעיף 3(ג) לחוק הערר, ולהתיר למבקשת להעלות טענות לגבי חיובה בארנונה, על-אף שלא הגישה השגה על שומת הארנונה לשנת 2005 במועד.
עם זאת, הואיל והמבקשת הודתה כי היא חייבת למשיבה סך של 4,396 ש"ח, ולא טרחה לבסס ולפרט כנדרש את טענותיה לגבי קיזוז דמי שמירה שנגבו ממנה שלא כדין וקיזוז הוצאות משפטיות שנאלצה להוציא לצורך הליכים קודמים שהגישה נגד המשיבה, אינני מוצא לנכון ליתן למבקשת רשות להתגונן כנגד סכום זה.
לפיכך, נותן בזאת פסק דין חלקי המחייב את המבקשת לשלם למשיבה סך של 4,396 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל, וקובע כי תינתן למבקשת רשות להתגונן אך ורק כנגד הסכום הנותר של 5,370.52 ש"ח.