ביום 10.2.08 הגישה המבקשת - חברה יזמית - כתב תביעה נגד המשיבות בו עתרה לאכיפת הסכם בלעדיות, שכנטען כרתו עמה משיבות 1-8 (להלן: המשיבות) ליבוא תוצרת חקלאית מחו"ל, לצורך מכירתה לציבור החרדי בתקופת שנת השמיטה תשס"ח.
בד בבד הוגשה הבקשה נשוא ההחלטה דנן למתן צווי מניעה זמניים נגד המשיבות שיאסרו עליהן להתקשר עם יבואנים אחרים, מלבד המבקשת, בהסכם ליבוא התוצרת החקלאית הנדרשת לשנת השמיטה, ובמידה והתקשרו בהסכמים כאמור להימנע מכל צעד למימושם. כמו כן התבקש לאסור על המשיבות ליתן תווי כשרות פרטיים לכל תוצרת חקלאית הנדרשת לשנת השמיטה, שלא יובאה על-ידי המבקשת, ולהעביר למשיבה 9 (להלן: המדינה) הודעות לפיהן יבואן כלשהו מלבדה ייבא תוצרת חקלאית עבורם.
בהתייחס למדינה עותרת המבקשת לצו לפיו ייאסר עליה להעניק ליבואנים אחרים מלבדה רשיון יבוא תוצרת חקלאית ופטור ממכס, בהתבסס על הודעה או יפוי כוח מטעם המשיבות.
להלן העובדות הצריכות לעניין:
1. המבקשת היא חברת יזמות עסקית. המשיבות מנהלות מערכות כשרות פרטיות שאינן קשורות למערכת הכשרות הציבורית של הרבנות הראשית. כל משיבה מעניקה תו כשרות הזהה לשמה, והיא מקובלת בקרב הציבור הדתי או החרדי שדרישותיו ההלכתיות עולות בקנה אחד עם הפיקוח מטעם אותה משיבה.
2. השנה העברית הנוכחית - שנת תשס"ח - היא שנת שמיטה, במהלכה אוסרת ההלכה היהודית, לעניין יהודים, על גידול יבולים, עיבוד האדמה וכו'. פועל יוצא מכך הוא האיסור לאכול פרי או ירק שגודלו על-ידי יהודים בארץ ישראל. בין דרישות הכשרות בקרב חלק מהציבור הדתי או החרדי, קיימים זרמים שונים לדידם התוצרת החקלאית המותרת למאכל בשנת השמיטה היא אך ורק תוצרת שגודלה בחו"ל על ידי חקלאים נוכרים.
מאחר שמטבע הדברים תוצרת מיובאת יקרה מתוצרת מקומית, התקבלה במדינת ישראל הוראת שעה המתירה ליבואנים לייבא במהלך שנת השמיטה תוצרת חקלאית שגדולה בחו"ל, וזאת בפטור ממכסי מגן. עם זאת, וכדי שהדבר לא יביא לניצול לרעה ולתחרות עם התוצרת החקלאית הישראלית, הותנה מתן הפטור, בין היתר, במתן ייפוי כוח מטעם ועדת שמיטה מוכרת, ובהתחייבות מטעם היבואן להעברת התוצרת החקלאית המיובאת במישרין לגופים הסיטונאים או הקמעונאים של ועדת השמיטה שהוא מיופה כוחה.
3. אין מחלוקת, כי בין המבקשת למשיבות הושגה הסכמה עקרונית לפיה תייבא המבקשת תוצרת חקלאית מחו"ל בשנת השמיטה תשס"ח, וכי בהתאם להסכמה זו, שלח ביום 19.7.07, הרב בני חזן, רכז וועדת השמיטה שכוללת בתוכה את כלל המשיבות, מכתב למשרד החקלאות בו אישר כי מנהלה של המבקשת, מר חאלד אגבריה (להלן: "אגבריה") התקשר עם חברת בכורי שמיטה בע"מ לאספקת תוצרת מירדן לשנת השמיטה תשס"ח, וכי התוצרת תאושר על ידי המשיבות.
לשיטת המבקשת, הסכמה זו כללה בתוכה תניית בלעדיות, קרי, כי כל היבוא של התוצרת החקלאית למבקשי הכשרות המוענקת על ידי המשיבות ייעשה על ידי המבקשת. דא עקא, המשיבות חולקות על כך וטוענות כי תניית בלעדיות כזו מעולם לא הובטחה, וכי הן התקשרו עם מספר רב של יבואנים מלבד המבקשת. עוד לטענת המשיבות, משהתברר להן כי המבקשת אינה עומדת בתנאי הכשרות המחמירים בהם הותנה הייבוא מטעמה בטלה מכללא הסכמתם לאפשר לה כשרות מטעמם, ומשכך הן פנו, ביום 4.11.07, למשרד החקלאות, והודיעו על ביטול ההתקשרות עם המבקשת. (יוער כי לטענת המשיבה 3, המבקשת מעולם לא פנתה אליה בבקשה לאישור הייבוא, וכי המשיבה 8 טוענת כי היא אינה מיוצגת על ידי המשיבה 1 כלל).
4. לבד מהכפירה המוחלטת בטענת הבלעדיות העלו המשיבות בתגובות שהוגשו על-ידן וכן בדיון שקויים בבקשה שורה של טענות מכוחן, כנטען, דין הבקשה להידחות.
גם המדינה עתרה לדחיית הבקשה, בציינה כי המטרה העומדת בבסיס ההסדר לייבוא ירקות ופירות בשנת השמיטה היא אספקה סדירה של תוצרת חקלאית למשקי הבית במגזר החרדי אשר אינם יכולים לרכשם בשוק המקומי בשנת השמיטה, וזאת מבלי לפגוע במגדלים המקומיים של תוצרת זו. עוד צויין על-ידה כי ביום 9.11.07 הודע לה על-ידי עו"ד ד' קרמר בא כוח כשרות למהדרין חקלאות על-פי התורה, ומנהלה הרב שבתאי מרקוביץ, כי אף שבשלב כלשהו בעבר הומלץ כי המבקשת תייבא מטעמם תוצרת חקלאית, התברר כי אספקת תוצרת חקלאית מיהודה ושומרון באמצעות המבקשת
"נעשתה תוך מעשי הערמה לפיהם ניסתה החברה הנ"ל להחדיר לישראל דרך המחסומים תוצרת חקלאית שגודלה בידי יהודים בישראל תוך כדי מצג שיקרי של מסמכים ואריזות כאילו מקור התוצרת הוא חקלאי יו"ש". לפיכך הוחלט כי היבוא המיועד יבוצע בידי יבואנים אחרים שעל יושרם ואמינותם היא יכולה לסמוך.
בתגובת המדינה נאמר עוד כי למבקשת לא ניתן היתר יבוא כלשהו גם טרם קבלת המכתב האמור, וכי החל מנובמבר 2007 ניתנו על-ידה אישורי ייבוא לכ-15 יבואנים שונים שייבאו תוצרת חקלאית עבור ועדות השמיטה, ועל-פי אישורם.
5. בתום הדיון שקויים בבקשה ניתנה לב"כ המבקשת ארכה בת 10 ימים על מנת להודיע לבית המשפט עמדתה לענין הצורך במתן החלטה בבקשה. דא עקא, הודעה כאמור לא הוגשה אלא ביום 6.3.08.
6. לגוף הענין, לאחר עיון בבקשה ובטעוני באי כוח הצדדים בכתב ובעל פה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות:
תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי, בכפוף לתנאים אחרים, רשאי בית המשפט ליתן סעד זמני
"אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה", וכי בהחלטתו בדבר מתן הצו יבחן בית המשפט גם את שיקולי מאזן הנוחות ושיקולי היושר, לאמור
"אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש".
כפי שנקבע בפסיקה, בין התנאים שנקבעו בתקנות כאמור קיימים יחסי גומלין:
"שני התנאים אינם נבחנים במנותק, אלא נשקלים תוך שימת לב לזיקת הגומלין ביניהם, על בסיס מה שמכונה לעתים - מקבילית כוחות. ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכויי מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, כך יקל עימו בדרישת מאזן הנוחות. וכן גם להיפך, ככל שיעלה בידי מבקש הסעד להצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן חד, כך יקפיד פחות בית המשפט על עוצמת הזכות לכאורה עליה הוא נדרש להצביע... כמובן, שהן הזכות לכאורה והן מאזן הנוחות חייבים לעמוד ברף מינימאלי על מנת שבית המשפט (או הרשם) ייעתר לבקשה למתן סעד זמני" (רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ ואח' נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ, תק-על 2006(2) 3498, 3500 (2006)).
7. בחינת הבקשה באספקלריה של האמור לעיל מעלה, כי המבקשת לא הרימה ולו אותו רף ההוכחה המינימלי הנדרש לקיומן של ראיות לכאורה בהתייחס להסכם הבלעדיות הנטען: הסכם בלעדיות לא צורף ומלבד תצהיר שנחתם על-ידי אגבריה מטעם המבקשת, שנסתר על ידי תצהיר שנחתם על-ידי שבתאי מרקוביץ', מנכ"ל המשיבה 1 - אין בפני בית המשפט ראיה כלשהי כי הוסכם על בלעדיות כאמור. המבקשת מסתמכת על מכתב שנשלח על-ידי הרב חזן למשרד החקלאות מיום 23.8.08, בו ביקש הוצאת היתרי יבוא מחו"ל, צויין: "
בהתאם לאמור לעיל הגענו להסכם בלעדיות עם חברת ס.מ.א.ח.... על יבוא תוצרת חקלאית בשנת השמיטה הזאת", אולם דברים אלו נסתרים מיניה וביה מעצם העובדה כי קודם לכן התבקשו על-ידי המשיבות לא אחת היתרי יבוא עבור יבואנים אחרים (ראו נספחים א-ב לתגובת המשיבות 1 ו-7), ובעובדה כי ביפוי הכוח המקורי (נספח ב2 לבקשה) לא צוינה כל תנייה שכזו.
מכל מקום, אפילו בהנחה כי הוסכם בין המבקשת למשיבות על ייבוא בלעדי של תוצרת חקלאית מחו"ל לשנת השמיטה תשס"ח, מטבע הדברים, ונוכח הטענות בדבר אי עמידת המבקשת בתנאי הכשרות הנדרשים על ידי המשיבות, מתן הצו יגרום למעשה לפגיעה ממשית וישירה בציבור הרוכש אותה תוצרת ובהכשרים המדוברים, שעה שלא תהיה בידיו כל יכולת להשיג ירקות ופירות למשך שנת השמיטה, שכן מחד לא יינתנו היתרי ייבוא וכשרויות ליבואנים אחרים, ומאידך התוצרת המיובאת על ידי המבקשת אינה עומדת, לשיטת המשיבות, בתנאי הכשרות המחמירים מבחינתם. מנגד, הנזק היחיד שייגרם לכאורה למבקשת, הוא נזק כספי בגין ההשקעות שלטענתה השקיעה ובגין הפסד הרווחים הצפויים. אך מובן הוא שבמאזן הנוחות גובר עניינן של המשיבות והציבור הנזקק לכשרויות אלו על עניינה של המבקשת המתמצה בהפסד כספי שמטבעו ניתן לפיצוי.