במקביל להגשת תובענה לתשלום הסך של 271,324,503 ש"ח, הוגשה בקשה לפטור מאגרה, שבה יש להכריע עתה.
התובענה הוגשה בקשר לפרשה שמוכרת לכל, היא פרשת הבנק למסחר בע"מ.
התובענה הוגשה והוכתרה בכותרת "הבנק למסחר בע"מ (בפירוק) באמצעות הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק הבנק, על ידי ב"כ וקסלר, ברגמן ושות' עורכי דין".
בבקשה לפטור מאגרה, נטען בצורה לקונית ביותר על ידי המבקש, כי מתבקש פטור מאגרה, מכוח תקנה 19 לתקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח-1987 (להלן: "התקנות"). נטען, כי הכונס הרשמי הוא חלק בלתי נפרד ממנגנון המדינה, משכך הוא פטור מאגרה, בהתאם להלכות השונות, כמו ע"א 37/66 גלחא 1960 בע"מ נ. מתכות בע"מ (בפירוק), פ"ד כד(3) 144 (להלן: "הלכת גלחא"), וע"א 3917/99 כוכב השומרון בע"מ נ. מדינת ישראל (לא פורסם).
עוד נטען, כי מדובר בתיק בעל נופך ציבורי, הלקוחות שנפגעו כתוצאה מקריסת הבנק פוצו על ידי בנק ישראל, בהתאם לערבות שפורסמה על ידו מכוח הוראות פקודת הבנקאות 1941, וגם בעובדה זאת, יש כדי להכתיב את אופיו הציבורי של ההליך, כשהתביעה נועדה להשיב את כספי הגניבה לקופה הציבורית.
הבקשה לא נתמכה בתצהיר.
במענה, הודיעה הפרקליטות שהיא מסכימה לבקשה. בהודעה שאף היא הייתה לקונית להפליא, הודיעה המדינה שהיא סבורה, כי מאחר והתביעה הוגשה על ידי הכונס הרשמי, יש ליתן פטור מאגרה בהתאם לתקנה 19(1) לתקנות.
בהתאם להלכה הפסוקה (השווה מן העת האחרונה רע"א 1550/05 בונה הצפון חברה קבלני בנין בעכו בע"מ ואח' נ. א.ב.ג.ל בניה ויזמות בע"מ ואח', מפי כב' השופט רובינשטיין), התבקשה תגובת הנתבעים לבקשה, והללו מתנגדים לה.
חלק מן הנתבעים הגישו התנגדות כתובה, חלקם הוסיפו בעל פה היום, במהלך הדיון.
טענה ראשונה של הנתבעים היא, שמאחר והכספים שולמו כמעט במלואם על ידי בנק ישראל, לא עומדת לקופת הפירוק כל טענה כספית, אין לקופה נזק, ומשכך, אין כל ממש בתביעה ובבקשה לפטור מאגרה.
מעבר לכך, מי שהינו התובע, הינו הבנק בפירוק ולא המדינה, ומשכך, אין התובע זכאי לאותו פטור הקבוע בתקנה 19(1) לתקנות, שמכוחו התבקש הפטור.
מעבר לכך, עצם העובדה שהתבקש פטור, מלמדת על כך שחלה אגרה, שהרי אם חלה תקנה 19(1), ניתן פטור אוטומטי, ולא צריך לבקש פטור.
אין בתקנות פטור מחמת "עניין ציבורי", ואין מקום להרחיב את הרשימה הסגורה הקבועה בתקנה 19(1) לתקנות.
בטרם אכנס לבחינת הטענות לגופן, אני חייב להעיר שבנסיבות המקרה הנוכחי, יש ליתן משקל מצומצם יותר מהרגיל לעמדת הפרקליטות, מאחר והמדינה הינה בעלת אינטרס ברור בשאלת האגרה, ולמעשה, היא פועלת בשני כובעים, כמי שגובה את האגרות וממונה על אכיפת נושא הגביה (ונהנית כמובן מתקבולי האגרות) וכבעלת דין (באמצעות הכונס הרשמי).
בנסיבות שכאלה, יש ליתן משקל רב יותר, לעמדת הנתבעים, מכפי זה שניתן להם בדרך כלל בהליכים שכאלה.
כאמור, הטענה הראשונה היא, לתחולת הלכת גלחא על נסיבות המקרה הנוכחי.
באותו מקרה, קבעה דעת הרוב, מפי כב' השופט (כתוארו אז) זוסמן: "תקנה 22 לתקנות בית המשפט (אגרות), תשי"ז-1957, פוטרת את "הממשלה וכל שהוסמך לייצגה" מאגרת בית משפט. כונס הנכסים הרשמי, הפותח בהליך משפטי תוך מילוי אחד התפקידים המוטלים עליו בפקודת החברות או בפקודת פשיטת הרגל 1936, אף הוא חלק ממנגנון הממשלה. אין בכך כלום שהעניין הכספי הישיר שעליו ממונה כונס הנכסים הרשמי אינו עניין המדינה הוא, למדינה יש עניין בכך שהליכי פירוק ופשיטת רגל יתנהלו כיאות, ולפיכך העמידה אחד מעובדיה לקחת חלק בהם מטעם הרשות".
הלכה זאת אובחנה בת.א (תל אביב) 726/86 פ.י.ט חברה פיננסית לתעשיה ולמסחר בע"מ (בפירוק) נ. דוד חכמי, פ"מ תשנ"ד (3) 485, מפי הנשיאה אבנור, שקבעה למעשה, כי יש לאבחן בין הליכים הננקטים על ידי כונס הנכסים הרשמי כבעל דין, שאז חל עליו הפטור הקבוע בתקנה 19(1) לתקנות, לבין מקרים בהם הוא משמש כמפרק של חברה, ולמעשה מגיש תביעה במסגרת תפקידו כמפרק, לתשלום כספים המגיעים לחברה שבפירוק.
על פי דברי בית המשפט בעניין פ.י.ט הנ"ל, הרי שאם מוגשת תובענה על ידי הכנ"ר במסגרת תפקידי הפיקוח שלו על הליכי הפירוק, אזי הוא פועל מטעם המדינה, אך כשהוא פועל כמפרק, הרי שהוא פועל בשמה של החברה בפירוק, שהיא אישיות משפטית נפרדת, כל עוד לא נמחקה מן הרישום.