עניינה של בקשה זו, בקשה מיותרת זאת ניתן לומר, עתירת המבקשת, כי תסולק על הסף תביעת המשיבים כנגדה.
בקשה מיותרת, משום שמדובר בתובענה שמתנהלת משנת 1997, התנהלו בה קדמי משפט על גבי קדמי משפט, נשמעו ראיות לגופם של דברים, החל משנת 2002, והנה בשנת 2005, נזכרה לה לפתע המבקשת, שהיא מבקשת "סילוק על הסף", של התובענה, כאילו לא התקיימו קדמי משפט, כאילו לא נשמעו עדים וכאילו ניתן לעשות ככל העולה על רוחה, בכל שלב משלבי הדיון.
לטעמי, עצם הגשת הבקשה במועד ובאופן בו הוגשה (והיה בהגשת הבקשה כדי להביא לדחית מועד שמיעת הראיות, שהיו קבוע ליום 15.6.06, כאמור בהחלטת כב' השופטת צ'רניאק, מיום 9.6.05), די בו כדי להצדיק דחייתה. אמנם, בשלב מסוים, תוקן כתב התביעה במהלך 2005, אך מדובר היה באופן מוצהר בתיקון טכני, שנבע משינוי מצבם של בעלי הדין, ולא בכל דבר מהותי שהוא.
אין לקבל ואין להסכין עם מצב, שבו בעל דין עושה ככל העולה על רוחו. ברצותו מקיים דיון הוכחות, ברצותו מגיש בקשות ביניים, כאילו הוראות סדר הדין האזרחי, הן לא יותר מהמלצה בשבילו.
על כגון דא, כבר נאמר על ידי בית המשפט העליון: "אם בכל זאת מצאתי לנכון להוסיף דברים משלי לפסק דינו, הרי עושני זאת, כדי למנוע את הרושם המוטעה שיכול להיווצר כאילו אפשר לזלזל בתקנות הדיון וכי "הכסף יענה על הכל".
גם הפעם צוטטו בפנינו דברי חברי השופט ברנזון, באותו פסק דין בע"א 1089/66, שהייתי שותף לו, כי הפרוצידורה אינה "מיטת סדום".
אין לי אלא לחזור על מה שאמרתי בע"א 103/71 יום טוב נורדיה נ. ברוך בכר ואח' פ"ד כרך כו(1) 320, 325, בהתייחסי לדבריו אלה של חברי הנכבד, כי "אין לשכוח כי דברים אלה לא נועדו להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל-דין לנהוג בתקנות הדיון כאוות נפשו, רוצה - מקיימן, לא רוצה - איננו מקיימן. אמנם אין הפרוצידורה מיטת סדום, אך גם מזרן סתם אין היא, שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון - מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת - בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי שנקפיד ככל האפשר לקיימן" (ע"א 430/74 פרידה בסמן נ. גזית תיכנון שירותי אדרכילים פ"ד כט(1) 228, 234 - 235).
כאמור, רק מן הטעם לפיו הסתיים קדם המשפט לפני שנים הרבה, ובהעדר כל התייחסות, אפילו ברמז בבקשה, על שום מה ולמה יש להידרש לבקשה לסילוק על הסף בעיצומן של שמיעת ראיות, יש לדחות את הבקשה, תוך חיוב המבקשת בהוצאת משמעותיות ביותר, בשים לב להכבדה ולתקלות שגרמה הבקשה, ללא כל צורך.
התיק כבר היה קבוע לסיום שמיעת ראיות, ועתה סופו מי ישורנו.
תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת מפורשות כי "לא ידון בית המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".
המבקשת כאמור, אפילו לא התיימרה לטעון שקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים הידרשות לבקשה לסילוק על הסף, בשלב כה מאוחר של הדיון, ודי בטעם זה כאמור, כדי להצדיק דחיית בקשתה וחיובה בהוצאות של ממש.
אין זה מיותר לציין, כי בשלבים מוקדמים של הדיון, עוד במאה הקודמת, העלתה המבקשת טענות בעניין סילוק על הסף, אולם היא לא הגישה כל בקשה בעניין זה, ולמעשה ישבה בחיבוק ידיים, עד שלפתע נעורה משנת החורף שלה, והגישה בקשה זו.
הלכה פסוקה היא, שסילוק תובענה על הסף, יבוצע במקרים חריגים ויוצאי דופן, שעה שברור לחלוטין שלתובענה במתכונתה הנוכחית, אין כל תקומה, בין אם מטעם אחד ובין אם מטעם אחר.
כל כולה של הבקשה הנוכחית, אינה אלא ויכוח עם ראיות שהובאו או תובאנה במהלך שמיעת הראיות, ולא יותר מניסיון להקדים את המאוחר, שעה שכל כולה שזורה בטענות עובדתיות, שביחס אליהן לא ניתן תצהיר.
על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, התובעים חברו לבניית בית מגורים בבניה עצמית, בשכונת נווה צדק, תוך מינוי נאמן שיפעל למענם, לאורך כל השלבים.
הם קיבלו מהועדה המקומית דף מידע לגבי המצב התכנוני במגרש, והתב"ע החלה על המקום.
בהסתמך על כך, הוגשה בקשה לקבלת היתר, ואכן ניתן היתר, תוך חיוב התובעים בתשלום היטל השבחה.
התובעים פנו לקבלת ליווי פיננסי, בתנאים כאלה ואחרים.
בעליו של מגרש סמוך (שהיה בעל דין ועניינו הסתיים), פנה למהנדס העיר והתנגד להיתר שהוצע, דבר שהביא לביטולו של ההיתר ומתן הוראה להגשת בקשה חדשה.