1. בפניי ערעור מטעם הנושה בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: הנושה ו/או הבנק) על החלטת המנהל המיוחד רו"ח אמיר גולן (להלן: המנהל המיוחד), לפיה הופחתו שיעורי הריבית של תביעת החוב שהגיש הנושה.
2. השאלה המרכזית בערעור: האם על נושה מובטח שהגיש תביעת חוב במסגרת הליך הפש"ר יחולו שיעורי הריבית המכסימאלים הנהוגים בפשיטת רגל או שמא שיעורי הריבית המוסכמים בינו לבין החייב?
רקע כללי
3. עובר להליך הפש"ר החל הבנק בהליכי מימוש דירת החייבים, שהייתה משועבדת לו, לטובת החזר שתי הלוואות.
4. ב-26.9.05 אישר ביהמ"ש שלפשיטת רגל (כב' השופטת וילנר) לנושה להשלים עסקת מכירת הדירה במסגרת בש"א 10948/05 ו-13444/05, בכפוף לתנאים שהתווה הכנ"ר בתגובתו. בין יתר התנאים, נקבע כי על הבנק להגיש תביעת חוב אשר
"תיבדק על ידי המנהל המיוחד, בהתאם לדיני פשיטת הרגל...";
"תוצאות בדיקת תביעת החוב יחייבו את כל הצדדים, כאשר לצדדים תישמר הזכות לערער על החלטת המנהל המיוחד בהתאם להוראות הפקודה והתקנות". עוד נקבע, כי
"במידה שיתברר כי סכום החוב שהועבר לבנק גבוה מסכום החוב שאישר המנהל המיוחד, ישיב הבנק לקופת הכינוס את ההפרש לאלתר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית".
כאן המקום להדגיש כי כונסי הנכסים של הדירה קיבלו בשם הבנק את התנאים דלעיל.
לא הוגש ערעור על ההחלטה והיא חלוטה.
5. בתביעת החוב שהגיש הבנק ב-25.8.05 תבע
510,253 ש"ח בתוספת הוצאות.
ב-4.6.06 קבע המנהל המיוחד כי
"על פי הוראות סעיף 134(א) לפקודה, שיעור הריבית המכסימלית בה יחויב פושט רגל במקרה שיש הסכם לעניין שיעורי הריבית בינו לבין הנושה, הנו בהתאם לאמור בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961". לפיכך, אישר המנהל המיוחד לבנק תביעת חוב בסך
476,176 ש"ח בלבד - היא ההחלטה עליה נסוב הערעור.
6. מדו"ח תקבולי המכירה שהומצא למנהל המיוחד, עולה כי הבנק גבה סך של 551,813 ש"ח לסילוק החוב, לא כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד. כלומר, הבנק גבה
75,637 ש"ח ביתר, מעל לסכום תביעת החוב שאושר ע"י המנהל המיוחד.
טענות הצדדים
7. לטענת הבנק, אין חולק שדיני פשיטת הרגל מקנים מעמד מיוחד לנושה מובטח. נפסק בשורה של פסקי דין כי הנושים אינם נהנים מפדיון המכר אלא לאחר סילוק החוב המובטח.
סעיף 134 (ב) (3) קובע כי במקרה של חוב מובטח וכשהערובה מומשה לאחר צו הכינוס כמו במקרה דנן, הסכום שמומש יועמד לתשלום קרן וריבית
"כיחס שבין הקרן לבין הסכום המשתלם כריבית לפי השיעור המוסכם". בהקשר זה, פרשנותו של המנהל המיוחד, לפיה בהסכמת הבנק לבדיקת תביעת החוב על-פי דיני פקודת פשיטת הרגל כאילו ניתנה הסכמתו לכך שתביעת החוב תיבדק לפי סעיף 134 (א) ובמנותק מסעיף 134 (ב) (3) הנ"ל, איננה נכונה כלל ועיקר. לא יעלה על הדעת שהבנק יסכים לוותר על הבטוחה שיש בידו וכבר נפסק, כי אין בהגשת תביעת חוב משום ויתור על בטוחה, שבה אוחז נושה מובטח. גם פס"ד
בל"ל נ' עו"ד לבנת (ע"א 1202/95 שלהלן) אליו הפנה המנהל המיוחד, מתייחס לנושה שיש לו ערבות צד ג' בלבד ולא לנושה מובטח.
8. המנהל המיוחד סבור כי בהתאם לתנאים שהציב הכנ"ר ולהם הסכים הבנק, על הבנק להשיב את 75,673 ש"ח שגבה ביתר מעבר לסכום שאושר. יתרה מכך, גם אם תתקבלנה טענות הבנק, הלא אין מחלוקת כי הבנק תבע 510,254 ש"ח, אך גבה 551,813 ש"ח בפועל. קרי, 41,559 ש"ח נגבו שלא כדין, מעבר לתביעת החוב.
לגופו של ערעור, לשיטת המנהל המיוחד, חוב מובטח כפוף לתקרת הריבית בפשיטת רגל. אומנם לבנק מעמד מיוחד כנושה מובטח, אך מעמדו זה אינו פוטר אותו מחובת הוכחת החוב ככל נושה אחר.
פרשנותו של הבנק לעניין סעיף 134 (ב) (3 )שגויה מן היסוד וזאת מכמה נימוקים. ראשית, פרשנות זו מנוגדת למטרות הליך פשיטת רגל. אם לא תהא הגבלה על שיעורי הריבית של חובות מובטחים, פשיטא כי הנושים הלא מובטחים יפגעו פגיעה אנושה. שנית, אם נקבל פרשנותו של הבנק, אף פעם לא יהיה ניתן לדעת מהו החלק משווי הבטוחה שיש לזקוף על חשבון קרן החוב. שלישית, גם לשון סעיף 134 מחייבת קריאת שני הסעיפים הקטנים (א) ו-(ב) במאוחד ובהשלמה זה לזה. כלומר, גם על חובות מובטחים חלים שיעורי הריבית המקסימאלית שבסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961.
9. ב-25.2.07 הודיע הכנ"ר כי הוא מצטרף לתגובת המנהל המיוחד.
"בקבלו את תנאי הכונס הרשמי הסכים המערער כי תביעת חובו תיבדק בהתאם לדיני פשיטת הרגל", ובמקום אחר נכתב:
"יש מקום להחיל את הוראת סע' 134 (א') לפקודה על החוב דנן על אחת כמה וכמה שעה שנתן הנושה הסכמתו המפורשת כי תביעת חובו תיבדק לפי דיני הפש"ר".
10. ב-1.4.07 הגיש הבנק תשובה לתגובת המנהל המיוחד והכנ"ר. בתשובתו טוען הבנק כי תביעת החוב מיום 5.8.05 ע"ס 510,253 ש"ח הוגשה נכון למועד צו הכינוס (7.12.04), כפי שצויין בתביעת החוב עצמה. החלק הארי של החוב שולם בחודשים 12/05-11/05 מכספי רוכשי הדירה, כך שליתרת החוב בחודש 08/05 נוספת ריבית פיגורים במהלך אותו רבעון וכך הסתכמה היתרה לסילוק שגבה הבנק בסך של 551,813 ש"ח.
כמו כן,
"כשעסקינן במערער שהינו נושה מובטח, סכום החוב המובטח - המגיע לו, הינו סכום החוב כולל ריבית הפיגורים המהווה חלק בלתי נפרד מהחוב המובטח".
11. לאחרונה (1.5.07) הוגשה תגובה נוספת מטעם המנהל המיוחד לתשובת המערער. המנהל המיוחד חזר והטעים כי המועד שבו ניתן צו הכינוס הוא ב-4.7.04, ולא כפי שנכתב בתשובת הבנק. בנוסף, אם סכום החוב עד ל-7.12.04 עמד על 510,253 ש"ח, הרי סכום החוב נכון לתאריך צו הכינוס הנכון הינו נמוך מזה.
דיון ומסקנות