בפני ערעור על החלטת הנאמן מיום 2/6/04 (ראה נספח א' לבקשה), לפיה נדחתה באופן חלקי תביעת החוב אשר הגיש המערער.
המערער הינו אחד מנושיו העיקריים של החייב.
ביום 6/7/00, מועד צו הכינוס, עמד חוב החייב למערער על סך 17,160,662.52 ש"ח (ראה נספח ב' לבקשה).
ביום 14/9/00 הודיע הכונ"ר למערער אודות צו הכינוס וקיום אסיפת נושים ראשונה.
ב"כ החייב - עו"ד נביל מטר, הגיש ביום 24/9/00, הודעה ללשכת ההוצל"פ בדבר מתן צו כינוס נכסים ובקשה לעיכוב הליכים, אליה צורף עותק פרסום ההודעה על צו הכינוס ברשומות (הבקשה לפש"ר הוגשה ביום 30/3/99).
ביום 3/1/01 הגיש המערער את תביעת החוב לנאמן, נספח ב', משוערכת נכון למועד צו הכינוס (6/7/00), בסך 12,827,912 ש"ח, כולל הנכסים המשועבדים לבנק, ששווים הוערך נכון למועד הגשת תביעת החוב בסך של 4,332,750 ש"ח.
המערער הינו נושה מובטח בשעבודים אשר נרשמו לטובתו על זכויות החייב ו/או חברותיו בנכסי מקרקעין שונים. אין מחלוקת, כי אין בשיעבודים אלה בכדי לגרוע מזכות הנושה לגבות את יתרת חובו כפי שפורטה במסגרת תביעת החוב. יוער כי אין בנכסים המשועבדים לטובת המערער בכדי לכסות את חובותיו ולסלק את חובו למערער.
ביום 2/6/04 ניתנה החלטת הנאמן - נשוא ערעור זה - לפיה נתקבלה תביעת החוב שהגיש המערער באופן חלקי, ונדחתה בחלקה האחר.
ביום 27/10/03 ניתנה החלטת ביניים ולפיה נתקבלה תביעת החוב ובאשר לסכום המגיע לבנק, הוחלט לאשר לבנק סך 9,500,000 ש"ח - נכון ליום 9/3/98 - בצירוף ריבית בשיעור של פריים + 4% לשנה מיום 9/3/98 ועד ליום 6/7/00, ומהסכום הנ"ל יש לקזז את כל הסכומים (משוערכים לפי אותו בסיס) שנתקבלו על ידי הבנק מכל מקור שהוא ששולמו על חשבון החובות נשוא תביעת החוב, החל מיום 9/3/98 ועד ליום הכינוס.
ב"כ המערער נדרש להמציא תצהיר באשר לתשלומים/תקבולים ששולמו כאמור (ראה החלטה מיום 27/10/03).
ביום 29/12/03 הומצא על ידי ב"כ המערער תצהיר תקבולים כפי שנדרש. תצהיר התקבולים הועבר אל ב"כ החייב ביום 14/1/04, אולם הוא לא מצא לנכון להגיב.
לאחר עיון בחומר ניתנה ביום 2/6/04 החלטה בתביעת החוב (ההחלטה נשוא הערעור) והומצאה לצדדים בדואר רשום.
לטענת הנאמן ההחלטה ניתנה לאחר שנשקלו טענות הצדדים היטב, ניתנה כאמור לכל צד אפשרות להגיב על טענות משנהו, תוך בדיקת המסמכים והחומר שהוגש. הנאמן טוען כי הוא הפעיל שיקול דעת מעמיק, בהתאם לחוק, לתקנות ולפסיקה, ולשיטתו, החלטתו צודקת בנסיבות העניין.
החוק והתקנות מחייבים נושה לאמת את תביעתו, על כל מרכיביה, באמצעות תצהיר ועליו לבססה על אסמכתאות, והנאמן מוסמך, ואף חייב אם ראה זאת לנכון, לדרוש פרטים משלימים ומסמכים ככל שיראה לנכון בנסיבות העניין.
כמו כן מוטלת חובה על הנאמן לדקדק בטיבה של תביעת החוב שהוגשה על ידי נושה ובטיב הוכחתה.
על הנאמן מוטלת החובה ונתונה הסמכות שלא לקבל תביעת חוב שאיננה מוצדקת ו/או אשר יסודותיה לא הוכחו בפניו ולשם כך זכאי הוא לבקש לקבל את החומר הדרוש כדי להכריע בגורל תביעת החוב, לקבלה או לדחותה, הן בשלמותה והן באופן חלקי.
במקרה דנן לאור השתלשלות העניינים בבדיקת החוב, אין חולקין, כי ניתנה הזדמנות ראויה, הן לנושה והן לחייב, להעלות את טענותיהם בפני המשיב בטרם מתן החלטתו.
ביום 8/3/98 נערך ונחתם הסכם בין הבנק לבין החייב, ביחד עם אחרים, שלפיו סוכם שישולם לבנק לסילוק מלא ומוחלט של סך חובות החייב, ביחד עם אחרים, סכום של 9,500,000 ש"ח, סכום אשר ישולם בתשלומים, והסכום ישא ריבית בשיעור של פריים + 4% לשנה מיום החתימה על ההסכם האמור (ראה נספח ו' לערעור).
מעיון בתצהירו של מר מוסלח חורי (נספח ה' להודעת הערעור), עולה ששולם לבנק סך 5,114,846 ש"ח (מיום חתימת ההסכם כאמור ועד למתן צו הכינוס), דהיינו, כ- 54% מסכום הפשרה, וברור הדבר שמאותו מועד היה החייב מנוע מלהמשיך ולשלם סכום כלשהו לבנק על פי ההסכם הנ"ל; מאחר והדבר מהווה העדפת נושים, בניגוד לחוק.