הנתבעת 1 עותרת להורות על
ביטול צו העיקול הזמני שהוטל על זכויותיה במקרקעין מסויימים בקרית עקרון, ולחלופין להורות על המרתו בצו עיקול זמני שיוטל על חשבון בנק, בו יופקדו הכספים שיתקבלו בתמורה למכירת הנכס, כשחשבון זה ישועבד, בשעבוד ראשון, לטובת בנק דיסקונט לישראל בע"מ להבטחת פירעון כל חובות הנתבעת 1 לבנק (כך שזכויות הבנק מכח השיעבוד יוקדמו לזכויות התובעים מכוח העיקול). הנתבעת 1 ציינה, כי חלופה זו כפופה להסכמת בנק דיסקונט. בתשובתה לתגובה, ציינה הנתבעת 1, כי הבנק מסכים לחלופה זו (נספח ב' לתשובה).
בהחלטתי מיום 30/6/08 ביקשתי את עמדת הצדדים לעניין מהלך הדיון בבקשה.
התובעים מבקשים לחקור את המצהיר מטעם הנתבעת 1, אלא אם כן הנתבעת 1 תסכים כי העובדות שנטענו על ידי התובעים, אינן שנויות במחלוקת. מתגובת הנתבעת 1 עולה כי העובדות אכן אינן שנויות במחלוקת, ולכן אין בכוונתי לערוך דיון במעמד הצדדים.
לעצם העניין, הצורך, מבחינת הנתבעת 1, בביטול או המרת העיקול, נובע מהסכם שהיא ערכה ביום 11/4/08 עם חברה מסויימת, לפיו יועברו זכויותיה של הנתבעת 1בנכס לחברה האמורה, תמורת סכום של 6,600,000 בתוספת מע"מ (נספחים א'1, א'2 לבקשה), בכפוף להשגת מכתב כוונות מהבנק בדבר גובה המשכנתא, והסכמתו לביטולה. במכתבו מיום 17/4/08 הביע הבנק הסכמה לביטול המשכנתא, בכפוף להעברת הסכום האמור (נספח ב' לבקשה).
כעת, למעשה, "המכשול" היחיד להעברת הזכויות בנכס, הוא ביטול העיקול או המרתו.
הנתבעת 1 טוענת, כי המשכנתא שנרשמה לטובת הבנק, כשיעבוד ראשון, גוברת על צו העיקול. בנוסף, התובעת מציינת, כי סכום התמורה עולה על שווי הנכס (5,750,000 ש"ח ).
התובעים משיגים, ואולי בצדק, על אופן התנהלות הנתבעת 1, וטוענים כי היא מנסה להתעלם מהעיקול, שאינו מאפשר לה לבצע דיספוזיציה בנכס, וכי קיים חשש שלמעשה, אין המדובר בעיסקה אמיתית.
באופן עקרוני, המחאת זכות מוקדמת, גוברת על עיקול מאוחר (ע"א 2328/97
כוכבי נ' ארנפלד, פ"ד נג(2) 353 (1997); רע"א 909/07
ניסנוב נ' שבתאי (25/3/07)). המשכנתא לטובת הבנק היא מעין המחאת זכות מותנית, וככזו, היא אכן בגדר "שיעבוד ראשון" הגובר על צו העיקול. נראה כי אין מחלוקת, כי השעבוד רובץ על הנכס כבר מיום 17/12/00. מבחינה טכנית, ניתן להמתין למועד מימושו של המשכון, או להגשת תביעה מתאימה מצד הבנק עצמו, אך איני סבור כי זהו מצב ראוי.
הבקשה לביטול עיקול נדונה ונדחתה בהחלטתו מיום 13/7/05 של כב' השופט שמואל ברוך. לפיכך, ומאחר שקיים צורך ענייני בעיקול על נכס כלשהו, בגובה הסכום האמור, איני רואה לנכון להורות על ביטול העיקול.
מהלך של המרת עיקול עשוי להיות פרקטי בנסיבות העניין, אלא שלהצעתה הנוכחית של הנתבעת 1 בעניין, לא ניתן להיעתר. למעשה, הנתבעת 1 מבקשת להמיר את הנכס שיוכפף לעיקול, בחשבון בנק שבו יופקדו כספים
עתידיים שיתקבלו תמורת מכירת הנכס נשוא העיקול הנוכחי. כלומר, אין המדובר בנכס הקיים בהווה, שניתן להכפיפו לעיקול כבר כעת, וכל המהלך תלוי בהתממשות עיסקת המכר, שכידוע, היא חיצונית לחלוטין להליך הנוכחי.
בנוסף, וחשוב מכך, הנתבעת 1 מעוניינת (כפי הנראה, בהתאם לעמדת הבנק) להכפיף את חשבון הפיקדון לשיעבוד ראשון לטובת הבנק, ובכך היא מנציחה את מצב הדברים הקיים, מבחינת העדפת זכותו של הבנק מכח השיעבוד, על פני זכותם של התובעים מכח העיקול, וזהו מצב שאין לאפשר.
מעבר לכך, אני מסכים לחלוטין עם עמדת התובעים, בדבר חסרונם של נתונים מהותיים לגבי השיעבוד הקיים, וביניהם גובה האשראי הנוכחי וגובה האשראי במועד הטלת העיקול (סעיף 2 לתגובה).
במתכונתה הנוכחית, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.
בסעיף 1(ח) לתגובתם, מביעים התובעים נכונות מסויימת להסכים להמרת הנכס הנתון לעיקול, בנכס ממשי אחר בשווי הנכס נשוא הבקשה. אני מציע, כי ככל שקיים נכס מעין זה, יגיעו הצדדים להסכמה פרקטית בדבר המרתו בנכס נשוא הבקשה הנוכחית.
ניתנה היום י"ז באב, תשס"ח (18 באוגוסט 2008) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
|
אבי זמיר, שופט
רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
|