רקע כללי
1. ביום 12.1.2006 ניתנה על ידי בית משפט זה הכרעת דין בעניינם של שניים מבין חמישה נאשמים נגדם הוגש כתב אישום. אחד הנאשמים הוא המבקש, מיכאל אושבקשווילי.
בית המשפט החליט לזכות את הנאשם מחמת הספק, מכל העבירות שיוחסו לו באישום השלישי של כתב האישום: חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
"חוק העונשין"); שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין; והיזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.
יצויין כי אישום זה היה האישום המרכזי בתיק ובו דובר בתקיפה אכזרית שהתרחשה ביום 1.3.2003 בפארק בדרום תל אביב כאשר התוקפים, עליהם נמנו לטענת התביעה כל הנאשמים בתיק, פוגעים וחובלים באכזריות רבה בחבורה אחרת עימה נתגלע סכסוך כלשהו.
המבקש הורשע בעבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין כמתואר באישום השני. באותו אישום טענה התביעה כי ביום 28.2.2003 נטל המבקש חלק באירוע שהחל בתקיפה של אחד המתלוננים בתיק, והסתיים באיומים מילוליים ופיזיים. בהכרעת הדין נקבע כי המבקש ונאשמים נוספים דרשו מאחד המתלוננים לשלם סכום של 2,500 ש"ח עד ליום 1.4.2003 תוך השמעת דברי איום כי יהרגו אותו אם לא יעשה כן. עוד נקבע כי המבקש תפס בדש מעילו של מתלונן אחר, ניער אותו ודרש גם ממנו לשלם סכום כסף.
בעקבות הרשעתו בדין גזר בית המשפט על המבקש 36 חודשי מאסר מהם 18 חודשים לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו מיום 26.3.2003 עד ליום 27.7.2003, והיתרה על-תנאי ל-3 שנים. עוד חוייב הנאשם בתשלום קנס בשיעור של 3,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתו. ביצוע עונש המאסר עוכב על ידי בית המשפט, ולאחר שהוגש ערעור על ההרשעה עיכב בית המשפט העליון את ביצוע העונש עד להכרעה בערעור.
2. ביום 7.11.2007 ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון בערעורו של המבקש (ע"פ 2589/06 וע"פ 3262/06
אושבקשווילי ואח' נ' מ"י). פסק הדין ניתן על ידי כב' השופט י' אלון אליו הצטרפו השופטים א' גרוניס וא' חיות.
בית המשפט העליון הזכיר את העובדה כי המבקש זוכה מהעבירות שיוחסו לו באישום השלישי וזאת
"מחמת
הספק שמתעורר אם נכח כלל בשטח הפארק בעת שהתרחשו שם אירועי התקיפה". ספק זה עלה לנוכח דו"חות בדיקת בדוקאי (ת/67 ות/68) מהם התברר כי עובר לאירועי התקיפה טייל המבקש עם כלבו כאשר לצידו צועד עד הגנה בשם דדשב. בניגוד לאמור בהכרעת הדין לפיו ספק זה אינו משליך בהכרח על מעורבותו של המבקש באירועי הסחיטה, סבר בית המשפט העליון כי
"קשה להמנע מהקשר, ולו גם בעקיפין, המתבקש בין ממצא הספק האמור לבין ההכרעה הנדרשת באישום השני". זאת מאחר שהמבקש זוהה כמי שנטל חלק באירועי הפארק על ידי כמה מהמתלוננים אשר זיהו אותו גם באירוע שקדם מבחינה כרונולוגית, הוא אירוע הסחיטה. לכך הוסיף בית המשפט העליון את הפגמים שנפלו בהליכי הזיהוי של הנאשמים כולם, ובכלל זה גם של המבקש, כעולה מהכרעת הדין. לאור האמור סבר בית המשפט העליון כי
"משקלם המצטבר של הנתונים והספקות האמורים עולה כדי ספק סביר באשמתו של המערער במיוחס לו באישום השני", ולפיכך הוחלט לזכותו מחמת הספק גם מהעבירה שיוחסה לו באישום השני בכתב האישום.
הבקשה
3. בעקבות זיכויו של המבקש מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, גם אם מחמת הספק, הוגשה על ידי בא-כוחו, עו"ד יעקב שקלאר, בקשה להורות על תשלום פיצויים בגין מעצרו מיום 26.3.2003 עד ליום 27.7.2003, וכן לכיסוי הוצאות הגנתו עד לסכום המקסימלי הקבוע בתקנות.
בגוף הבקשה נטען כי המבקש זוכה לאחר משפט שנמשך למעלה משלוש שנים וכלל עשרות ישיבות ודרש שמיעת עשרות עדים. משפט ממושך זה גרם למבקש עינוי דין ארוך ומייגע ובסופו של יום הוחלט לזכותו מכל אשמה כאשר באישום השלישי זוכה על ידי בית המשפט דלמטה, ובאישום השני זוכה על ידי בית המשפט העליון. עו"ד שקלאר מפנה את תשומת הלב לביקורתו הקשה של בית המשפט המחוזי על התנהלותה של המשטרה ועל גילויי רשלנות בחקירה המשטרתית. לעניין זה טען הסנגור כי לו נוהלה החקירה כראוי ולו בוצעו הליכי הזיהוי כדין ניתן היה להגיע למסקנה כי המבקש אינו מעורב, כלל ועיקר, בביצוע עבירות כלשהן בתיק זה. בעיקר נטען כי המשטרה לא טרחה לבדוק את טענת האליבי של הנאשם הנובעת מדו"חות תנועת בדוקאי שצורפו לתיק. כמו כן לא סברו גורמי החקירה כי יש לזמן ולחקור את עד ההגנה דדשב, שעדותו תמכה בגרסת המבקש.
המבקש נאלץ להלחם על חפותו במשך תקופה של כ-5 שנים כאשר בחלקה שהה במעצר (במשך כ-4 חודשים), במעצר בית מלא (במשך כ-10 חודשים) ובמעצר בית חלקי (תקופה העולה על שנתיים ימים). המבקש הוציא סכומי עתק לצורך הגנתו ובכל אותה תקופה סבל מעינוי דין ומחרדת דין
"בלתי ניתנים לשיעור ולדמיון".
בטיעונו בעל-פה ציין עורך דין שקלאר כי הבקשה מתייחסת לשני הראשים המנויים בסעיף 80 לחוק העונשין, היינו כי
"לא היה יסוד לאשמה" וכן כי קיימות
"נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי.
אשר לעילה הראשונה טען עו"ד שקלאר כי קיימים בתיק זה מחדלי חקירה קשים ביותר אשר חלקם תואר בהחלטת מעצר שניתנה על ידי כב' השופט ס' ג'ובראן בבש"פ 5814/03
אושבקשווילי נ' מ"י. נגרם להגנה נזק ראייתי משום שלא נבדקו טענותיו של המבקש אשר התברר כי הם נכונות וצודקות. בעיקר מדובר בעובדה כי המבקש לא נשאל היכן שהה במועד ביצוע העבירות ולא עומת עם דו"חות תנועת הבדוקאי, אשר מיקמו אותו עם אדם נוסף. לכך יש להוסיף את הליכי הזיהוי הפגומים עליהם נמתחה ביקורת גם על ידי הערכאה הראשונה. לא נרשמו דו"חות זכרון-דברים בעקבות פעולות חקירתיות שונות אשר נערכו בתיק זה בעניינו של המבקש, והעד דדשב לא זומן לחקירה. כמו כן נטען כי לא נעשתה כל פנייה אל מקום עבודתו של המבקש על מנת לברר את טענת האליבי המתייחסת לאירוע הסחיטה מיום 28.2.2003.
עו"ד שקלאר טען עוד כי החוקר המרכזי בתיק, פקד אדוארד פלינר, שם מילים בפיו של המבקש כפי שעולה מקריאת תמליל החקירה. גם המדינה היתה ערה לבעייתיות הנובעת מדרך חקירה זו בכך שחזרה בה מהטענה לפיה המבקש היכה את אחד המתלוננים במכת אגרוף אשר גרמה לשבירת לסתו. טענה מופרכת זו היא אשר גררה את מעצרו של המבקש לפרק זמן כה ממושך. בנוסף נטען כי גורמי החקירה לא טרחו לערוך איכונים טלפוניים ולא ביקשו פלטי שיחות טלפון על מנת לברר את דבר מעורבותו של המבקש באירועים הנטענים בכתב האישום.
אשר לעילה הכללית שעניינה
"נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - נטען כי המבקש היה נתון בעינוי דין ממושך ביותר. המעצר וההליכים המשפטיים גררו פגיעה קשה בחירותו וגרמו לו נזק כלכלי קשה ביותר משום שהוא נפל לעול על משפחתו, אשתו והוריו, ללא כל יכולת לסייע להם בתקופה זו. הנזק למבקש אינו נמדד רק בהיותו במעצר אלא גם בתחושותיו הקשות ובפגיעה הנפשית שהיתה מנת חלקו במהלך החקירה והמשפט. הסנגור סבור כי יש לזכות את המבקש בפיצוי מירבי הן בגין ימי מעצרו והן בגין הוצאות המשפט הכוללות שכ"ט עורך-דין. לטענת עו"ד שקלאר, העלויות המלאות מסתכמות בסכום העולה על 100,000 דולר. הסנגור צירף לטיעוניו הכתובים טבלת חישוב סכומי הפיצוי על פי תקנות סדר הדין (פיצוי בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן:
"התקנות"). על פי חישוביו סכום הפיצוי הכולל עומד על 120,572 ש"ח.
תגובת המשיבה
4. באת-כוח המשיבה עו"ד ברכה פלוס-שוירמן, ביקשה לדחות את הבקשה לפיצוי. אשר לעילה הראשונה שעניינה
"לא היה יסוד לאשמה" טענה ב"כ המשיבה כי היתה תשתית ראייתית מלאה טרם הגשת כתב האישום נגד הנאשמים כולם ובכלל זה המבקש. ראיה ניצחת לכך היא העובדה כי כל הנאשמים, פרט למבקש, הורשעו בעבירות שיוחסו להם מי במסגרת הסדר טיעון ומי לאחר ניהול הוכחות. התביעה נהגה בזהירות ובסבירות ראויה לציון ובנסיבות אלה אין לטעון כי לא היתה תשתית ראייתית להוכחת האשמה.
עו"ד פלוס-שוירמן ציינה כי המבקש זוהה על ידי ארבעה מתלוננים, כולל המתלונן המרכזי אולג, וגם אם נפלו פגמים בזיהויים אלה ואחרים הרי שאין לזלזל בכוחם המצטבר של אותם זיהויים. דו"חות הבדוקאי מלמדות כי המבקש שהה בקרבת מקום, בעוד שבחקירתו במשטרה טען כי לא היה כלל באזור, במועד ביצוע התקיפה בפארק. לו נטען על ידי המבקש כי התנהל עם כלבו בקרבת מקום לפארק, סביר להניח כי טענתו זו היתה נבדקת על ידי גורמי המשטרה. ב"כ המשיבה הפנתה להתנהגותו המפלילה של המבקש כעולה מהכרעת הדין. בין היתר ציינה ב"כ המשיבה כי המבקש החליף את מספר הטלפון הנייד שלו, התעניין בגורלו של אחד הנאשמים המרכזיים בפרשה וכן הובאו ראיות לגבי היכרותו של המבקש עם שאר הנאשמים. גם שתיקתו בחקירה וסירובו להשיב לחלק מהשאלות פועלת לחובתו. אשר לטענה כי המבקש נעצר עד לתום ההליכים רק בשל העובדה כי התביעה ייחסה לו מכת אגרוף ופגיעה בלסת, גרסה ב"כ המשיבה כי המבקש היה נעצר גם אלמלא כן, עד לתום ההליכים. ב"כ המשיבה הזכירה כי המבקש זוכה, בסופו של דבר, משני האישומים אך ורק מחמת הספק ואין מדובר בזיכוי מלא המבוסס על מתן אמון בגרסתו. על יסוד טיעונים אלה סברה עו"ד פלוס-שוירמן כי המבקש לא הצביע על נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת פיצויים.
לאור האמור עתרה ב"כ המשיבה לדחות את הבקשה.
הבסיס הנורמטיבי, סעיף 80 לחוק העונשין