לפניי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. המשיב מואשם בעבירות שוד של נשים מבוגרות ונסיון לבריחה ממשמורת חוקית. למשיב עבר בעבירות סמים.
ב"כ המשיב מסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. לטענתו, המשיב מכור לסמים, ועל רקע זה ביצע המשיב את עבירות הרכוש. ב"כ המשיב מבקש כי אורה לשירות המבחן להכין תסקיר בעניינו של המשיב, שיבחן שחרור למוסד גמילה. לדבריו, אם יגמל המשיב יצאו הוא והחברה נשכרים. ב"כ המבקשת מתנגדת לכך. לטענתה אין מקום לשחרר את המשיב בחלופה, ועל כן אין מקום להורות על הכנת תסקיר בעניינו. לדבריה, ההלכה היא שככלל אין לבחון אפשרות לגמילה במסגרת הליך המעצר, אלא במסגרת ההליך העיקרי. לטענתה, בפסיקה נקבע הכלל לפיו המעצר אינו השלב המתאים לבחינת תכנית גמילה אלא אם כן המשיב החל בהליך הגמילה עובר למעצרו.
השאלה שלפניי היא באילו נסיבות יורה בית המשפט על שחרורו של משיב ממעצר לצרכי גמילה מסמים, והאם נסיבות אלו מתקיימות בעניין שלפניי.
אכן, בעבר היה נדון שחרור ממעצר לצורך טיפול גמילה מסמים במסגרת סעיף 44א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] שבוטל בינתיים. על-פי אותו סעיף תנאי לשחרור כאמור היה שהעצור נמצא, עובר למעצרו בהליך גמילה. היינו, סמכות בית המשפט לשחרור לשם טיפול גמילה הייתה מותנית בכך שהעצור החל באותו טיפול ערב מעצרו. החוק שונה, וכיום הדין החל הוא סעיף 48(א)(7) לחוק המעצרים לפיו מוסמך בית המשפט לשחרר בתנאי ערובה של טיפול בגמילה, ובלבד שהטיפול אושר בידי קצין מבחן. ב"כ המשיב ביקש כי יתבקש תסקיר מבחן, מבלי שהדבר יחייב את בית המשפט בהמשך. אולם, אם אין מקום להורות על שחרור בחלופה של מוסד גמילה, ממילא אין מקום להטריח ולהעמיס על שירות המבחן.
השאלה היא האם שינוי זה בחקיקה, המקנה סמכות רחבה יותר לבית המשפט, מחייב שינוי גם בתנאים שקבעה הפסיקה לשחרור לצורך גמילה. על שאלה זו עמד כב' השופט א' מצא בבש"פ 5840/97
זקן
נ' מדינת ישראל, תק-על 97(3) 43, שם בעמ' 44:
"הסניגורית ביקשה ללמוד מן התיקון, כי מקום בו מוכח לבית המשפט כי העצור מועמד לטיפול בתכנית גמילה מוכרת, ייטה בית המשפט לשחררו כדי לאפשר לו להיזקק לגמילה, שהשלמתה המוצלחת אינה רק מעניינו של העצור אלא גם מעניינו של הציבור. עמדה זו אין בידי לקבל. כשלעצמי, הנני נכון להניח, כי במצב החוקי החדש, שחרור אדם ממעצר במטרה לאפשר לו להיזקק לטיפול גמילתי, שוב לא ייחשב כמהלך כה חריג כבעבר. עם זאת יש לזכור, כי גם על-פי הדין החדש, שחרור בערובה למטרת גמילה אינו אלא צורה אפשרית של חלופת מעצר. ועד שבית המשפט יקבל כי המקרה, על-פי כלל נסיבותיו, מצדיק ליתן לעצור הזדמנות לקחת חלק בתכנית הגמילה המבוקשת על-ידיו, מוטל עליו תחילה להשתכנע, כי שחרורו בתנאי החלופה המוצעת אינו כרוך בסיכונים מהותיים לשלומו ולביטחונו של הציבור."
כלומר, על-פי דברי כב' השופט מצא כיום אין לעמוד על כך שהמשיב יחל בהליך גמילה קודם למעצרו, אלא לבחון, כפי שבית המשפט מצווה לעשות בכל מקרה של בחינת חלופה, האם החלופה המוצעת עונה על מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירות המשיב פחותה. כב' השופט י' זמיר בבש"פ 3572/98
ג'ורנו נ' מדינת ישראל, גם עמד על כך כי כיום המבחן הוא מסוכנות המשיב, או למעשה האפשרות לקיים את מטרת המעצר. עם זאת ציין כב' השופט זמיר את הבעייתיות שבשחרור בחלופה בשלב זה:
"חלופת המעצר השניה, כלומר, שהות במוסד לגמילה מסמים, הינה בעייתית. ראשית, היא בעייתית מבחינה עקרונית. גמילה מסם מחייבת רצון מוחלט ונחוש לעבור את התהליך המורכב של גמילה. נאשמים שהוחלט לעוצרם עד תום ההליכים מביעים לא פעם רצון להתחיל תהליך של גמילה. במקרים כאלה קיימת אפשרות שהנאשם, יותר מאשר הוא מבקש להיגמל מן הסם, הוא מבקש להשתחרר מן המעצר, ולו רק למוסד גמילה. אם זהו הרצון, הסיכוי הוא שהליך הגמילה ייכשל. לפיכך בדרך כלל אין בית המשפט נוטה לשחרר מן המעצר נאשם, כאשר המסוכנות של הנאשם מצדיקה החזקתו במעצר, כדי לאפשר לו להתחיל הליך של גמילה מסם. "
עוד ראו לעניין זה דבריו של כב' השופט מ' חשין בבש"פ 2625/99
מדינת ישראל נ' ארג'ואן, תק-על 99(2), 73.
אמנם, קיימת פסיקה עליה עמדה ב"כ המבקשת לפיה אין לשחרר נאשם ממעצר כדי לאפשר לו להתחיל בהליך גמילה, מאותם טעמים עליהם עמד כב' השופט זמיר בעניין
ג'ורנו לעיל. בבש"פ 9276/02
יאסר נ' מדינת ישראל מציינת כב' השופטת ד' ביניש, את הכלל לפיו: "
כידוע, חזר והנחה בית משפט זה כי הכלל הוא שאין בית המשפט משחרר נאשם מן המעצר, כדי לאפשר לו להתחיל תהליך של גמילה. העיתוי המתאים לתהליך האמור הוא לאחר סיומו של המשפט ובמסגרת קביעת העונש שייגזר, אם ייגזר. רק בנסיבות מיוחדות ובמקרים יוצאי דופן ראוי כי בית המשפט יחרוג מכלל זה".
הנסיבות המיוחדות שנזכרו בהחלטת כב' השופטת ביניש הן כאשר עילת המעצר אינה בגין מעשה שסיכונו ברור, היינו, המשיב אינו מסוכן, והשנייה, כאשר המשיב כבר החל בהליך גמילה עובר למעצר, שהמעצר עלול לפגוע בו. טענה ב"כ המבקשת, כי במקרה שלנו לדבריה האישומים בהם מואשם הנאשם, עבירות שוד קשישות ונסיון לבריחה ממשמורת חוקית, הן עבירות המצביעות על מסוכנותו של הנאשם, ובנוסף, הנאשם לא החל בהליך גמילה עובר למעצרו, על כן לא מתקיימות במשיב שלפניי אותן נסיבות חריגות המצדיקות שחרור ממעצר לצורך גמילה.
ב"כ המשיב הגיש פסיקה בה אישר בית המשפט שחרור משיבים לחלופה של גמילה גם מקום בו לא החל המשיב בהליך הגמילה עובר למעצרו. בבש"פ 2184/07
אוזן נ' מ"י, המליץ שירות המבחן על שילובו של המשיב במוסד גמילה. בית המשפט דחה את הבקשה לשחרור בחלופה מהטעם שעל פי הפסיקה אין מקום לשחרור במקרה כזה אלא אם החל המשיב בהליך הגמילה קודם למעצרו. בית המשפט העליון אישר שחרור לחלופה במוסד גמילה על אף שהמשיב לא החל בהליך הגמילה עובר למעצרו. בבש"פ 6504/03
מדינת ישראל נ' חביב, פ"ד נז (5) 865, עמדה על כך כב' השופטת ד' דורנר באומרה:
"ראוי הוא כי נחזור למושכלות ראשונים. מצוות המחוקק - והיא זו הקובעת במישור התאורטי והמעשי גם יחד - היא כי אף בהתקיים עילת מעצר אין לעצור נאשם אם ניתן להשיג את מטרת המעצר ולהסיר את החשש לשלום הציבור בתנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות. אכן, ישנן עבירות, ובכללן עבירות סמים, אשר מטבען מעוררות חשש למסוכנות שלא ניתן להסירו בחלופת מעצר, אף לא במוסד גמילה. דא עקא, שזוהי הכללה. מאליו מובן הוא כי ההכרעה היא לעולם אינדיווידואלית. כך, יש שיהיה צורך לעצור נאשם בעבירות סמים גם אם עברו נקי, והיפוכו של דבר, מקום שבית
-המשפט השתכנע כי ניתן להסיר את החשש למסוכנות על
-ידי גמילה במוסד סגור, יהיה ניתן לקבוע חלופת מעצר גם אם לנאשם עבר פלילי. עיקר בעיניי הוא, כי על המדינה לשים לנגד עיניה כי המעצר אינו מיועד להעניש את הנאשם, אף אין הוא מקדמה לעונש, וכי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 ביטל את עילת המעצר, שהייתה מושתתת על הכוח ההרתעתי של המעצר, וכי לנאשם עומדת חזקת החפות.
ו"
לכאורה, מדובר בשתי גישות שונות. אולם, סבורה אני כי ניתן ליישב בין הגישות. כפי שעולה מכל ההחלטות, הן על-פי הגישה המחמירה ("הישנה"), הן לפי הגישה החדשה, יש חשיבות לשאלה האם יש סיכויים להליך הגמילה. זאת, כיוון שאין ספק ששהות במוסד גמילה, גם אם מדובר במוסד סגור, אינו מבטיח כמו מעצר בין כתלי בית המעצר את בטחונו של הציבור. ואם תאמר כי להליך הגמילה אין כל סיכוי, הרי עדיף כי המשיב ישהה בבית המעצר ובכך תושג מטרת המעצר במלואה. מובן כי לעניין זה תישקל גם מסוכנותו של המשיב. כך ניתן לראות את המבחן שקובעת כב' השופטת ד' ביניש בעניין
יאסר לעיל ובהחלטות נוספות (כמו למשל: בש"פ 3701/95
נינה (מלי) ביטון
נ' מדינת ישראל, תק-על 95(2) 1588; בש"פ 6199/96
מדינת ישראל
נ' אסרף, תק-על 96(3) 6; בש"פ 225/99
חושיסקי נ'
מדינת ישראל, פ"ד נג (1) 140; בש"פ 3797/00
זרעיני נ'
מדינת ישראל, תק-על 2000(2) 1682). כך, אם כל היזמה להליך הגמילה מועלית ע"י עצור עם מעצרו, מהשפה ולחוץ, והכל כדי שלא לשהות במעצר, מובן כי אין טעם לשחררו בחלופה. זאת, יוכל לבחון שירות המבחן, ומסיבה זו בדיוק קבע המחוקק כי שחרור בחלופה של מוסד גמילה תיעשה רק בהמלצת שירות המבחן. ברור הוא כי הוראה לשירות המבחן אינה מחייבת את בית המשפט לקבל את המלצת שירות המבחן בסופו של יום.
יש לזכור כי ההתמכרות לסמים קשה היא למשיב, אך גם לחברה. מסוכנותו של המשיב נובעת במקרה שלפניי, בו מדובר בעבירות שוד, רובה ככולה מהתמכרותו של המשיב לסמים. לציבור ייטב אם המשיב ייגמל, בין אם יהיה זה במסגרת מעצר, מאסר או בכל דרך אחרת. עמדה על כך כב' השופטת ד' דורנר בבש"פ
אוסרוף
נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3) 757 באמרה:
"ככלל, גם בהתקיים עילת מעצר, על בית-המשפט להעדיף חלופת-מעצר על-פני מעצר, אם אומנם יש בחלופה כדי להסיר את החשש למסוכנות המהווה את העילה למעצר.
במקרה שלפנינו, לחלופת המעצר יש גם יתרון, שעליו עמדתי, הוא גמילת העורר, המהווה, בנוסף לכך, גם אינטרס ציבורי. זאת ועוד: תנאי חלופת המעצר ופיקוח שירות-המבחן מסירים את החשש למסוכנות."
על-כן, כדי לאפשר לשירות המבחן לעמוד על טיבה של בקשתו של המשיב להיגמל, כמו גם על מסוכנותו, יכין שירות המבחן תסקיר בעניינו של המשיב.
הדיון בתסקיר המבחן יתקיים ביום 26.8.07 בשעה 11:30 לפני שופט/ת תורן/ית.
לאור השביתה במשרדי שירות המבחן, באם לא יתקבל תסקיר עד המועד האמור יודיע על כך ב"כ המשיב, עו"ד מסטרמן, לבית המשפט מבעוד מועד והדיון ידחה.
המשיב יובא בידי שב"ס
.