1. בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רובין) בתיק ב"ש 15533/08 מיום 6.10.08, ולפיה הורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם.
רקע עובדתי
2. העוררים ואדם נוסף עומדים לדין בעבירות רכוש שונות. כתב האישום מונה 5 אישומים, כולם מיוחסים לעוררים. הנאשם השלישי עומד לדין בארבעה מהם. האישומים מתייחסים לפריצות למספר דירות מגורים בירושלים, בתוך תקופה של כחודשיים. בנוסף, מאחר שהעוררים הינם תושבי השטחים, מיוחסות להם גם עבירות של שהייה בלתי חוקית, ואילו לנאשם השלישי, שהוא תושב ישראל, מיוחסת עבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים, שכן הוא שהסיע את העוררים לזירות העבירה השונות, כנטען בכתב האישום.
3. באי כוח הצדדים הגיעו ביניהם להסכמה דיונית באשר לקיומן של ראיות לכאורה, והיא מפורטת בהחלטתו של בית משפט קמא. על פי הסכמה זו, אין העוררים חולקים כי קיימות נגדם ראיות לכאורה באשר לאישומים 3-5, אולם מוסכם ביניהם כי לגבי האישום השלישי אין בידי המאשימה ראיות לכאורה להוכחת הנטען בסעיפים 4-6. עוד הוסכם כי סעיף 5, המייחס לשניים עבירה של נסיבות מחשידות בכוונת פריצה (סעיף 410(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), יכול להיות מומר לעבירה של החזקת מכשירי פריצה. אשר לאישום הראשון, מוסכם כי קיימות ראיות לכאורה ביחס לפריצה לדירת המגורים של ברנט, גם אם ביחס לעורר השני קיים כרסום מסוים. הוסכם כי באשר לפריצה לדירת המגורים של משפחת ברנל, יש מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה, משום שהראיה היחידה למעורבותם של העוררים בפריצה היא העובדה שהדירה מצויה באותו בניין בו מצויה דירתה של משפחת ברנט, וכי הפריצה לשתי הדירות התרחשה באותו זמן. אשר לאישום השני, המחלוקת בין הצדדים היא בסוגיה האם אישום זה, שעניינו קשירת קשר, נבלע באישומים האחרים הכוללים את העבירות נשוא הקשר.
4. משבאו הצדדים לידי הסכמות אלה, לא עמדה עוד על הפרק שאלת קיומן של ראיות לכאורה, והדיון התמקד בשאלת עילת המעצר והחלופות לה, אם אכן ישנן כאלה.
5. הנה כי כן, על פי האישומים לגביהם הוסכם שיש בידי המשיבה ראיות לכאורה, בתאריך 4.6.08 בשעות הערב הגיעו העוררים לדירת ברנט ברח' הפלמ"ח, ניגשו אל חלון חדר השינה של הדירה, המצויה בקומת הקרקע של הבניין, עקרו סורג מאותו חלון ונכנסו דרכו לדירה. בהיותם בדירה גנבו השניים שתי מצלמות דיגיטליות, מחשב נייד, שלושה טלפונים סלולריים, ורכוש נוסף. באותו בניין מצויה דירת מגורים נוספת, של משפחת ברנל. על פי הנטען נכנסו אליה העוררים על ידי כך ששברו את מנעול סורג דלת המרפסת, וגנבו מתוכה 4 מחשבים ניידים ומצלמה דיגיטלית. כאמור, מוסכם כי הראיה הקושרת את השניים למעשה ההתפרצות הזה היא העובדה כי הדירה מצויה באותו בניין וכי ההתפרצות ארעה באותו זמן בו ארעה ההתפרצות האחרת.
6. על פי האישום השני, העוררים וחברם, הנאשם השלישי, קשרו קשר לבצע התפרצויות לבתים בתחומי ישראל, לגנוב מתוכם רכוש, למכור אותו ולחלק ביניהם את הרווחים. במסגרת הקשר אספו השלושה כסף, ובכסף זה שכר הנאשם השלישי רכב, וכן רכשו לום מתכת ו-2 זוגות כפפות לשם ביצוע ההתפרצויות. אין חולק כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען באישום זה, אולם הטענה היא כי הוא נבלע באישומים האחרים.
7. על פי האישום השלישי, בתאריך 16.7.08 בשעות הערב, הגיעו העוררים לירושלים. הנאשם השלישי אסף אותם ברכב השכור הנ"ל, והסיעם לשכונת המושבה היוונית. העוררים ירדו מהרכב, ניגשו לדירה של משפחת רצון ברח' ביל"ו, הרימו ופתחו את תריס השלבים שבמרפסת הדירה, ונכנסו אליה. הם גנבו מן הדירה מחשב נייד ומערכת מיני סטריאו. במסגרת אישום זה מיוחסת לעוררים ולחברם עבירת התפרצות וגניבה נוספת, אולם לגבי עבירה זו מוסכם, לצורך הליכי המעצר, כי אין בידי המאשימה ראיות לכאורה לחובתם.
8. על פי האישום הרביעי, בתאריך 23.8.08 בשעה 21:00, הסיע הנאשם השלישי את העוררים לשכונת בית הכרם בירושלים. בהגיעם לרח' ביאליק, נכנסו העוררים לחצר אחד הבתים, הרימו תריס בחלון דירה בה מתגוררת אישה כבת 72, ונכנסו לדירה. בהיותם במטבח הדירה, שמעה בעלת הבית רעשים והגיעה למקום. השניים, שהופרעו במלאכתם, נסו מן הדירה.
9. על פי האישום החמישי, בתאריך 8.9.08, בסביבות השעה 21:00, אסף הנאשם השלישי את העוררים ברח' עזה, והסיעם לכיוון דרך חברון. משעמדו ברמזור, נעצרו בידי שוטרים. במכונית נמצאו לום, כפפות, וכובעי צמר.
10. בית משפט קמא התייחס בהחלטתו לעילות המעצר של הימלטות ומסוכנות.
11. בכל הנוגע לחשש הימלטות סבר, כי בהיות העוררים תושבי שטחים אשר נכנסו לישראל למטרת ביצוע עבירות, קיים חשש ששחרורם יביא לכך שלא יתייצבו למשפט וימצאו לעצמם מקלט בשטחים שאין ידה של משטרת ישראל מגעת אליהם. חשש זה, לטעמו של בית משפט קמא, מוגבר, בשים לב לריבוי העבירות המיוחסות לעוררים, ולפיכך, אם יורשעו, הם צפויים לעונשי מאסר בפועל. לגבי הנאשם השלישי לא מצא בית משפט קמא כי מתקיימת לגביו עילת הימלטות, שכן הוא תושב ישראל, ואם ינסה להתחמק מן הדין תוכל משטרת ישראל לאתרו במאמץ סביר.
12. בכל הנוגע לעילת המסוכנות, גם כאן מצא בית משפט קמא לאבחן בין עניינם של העוררים לבין עניינו של הנאשם השלישי. המסוכנות נלמדת "מן המעשה ומן העושה", היינו מנסיבות העבירה ומנסיבותיו האישיות של העבריין. עבירת רכוש יכולה לבסס, בנסיבות המתאימות, עילת מסוכנות (בש"פ 5431/98
רוסלן פרנקל נ. מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268), ואילו עבר פלילי יכול לענות בנאשם כי קיים חשש של ממש כי אם ישוחרר ישוב לסורו.
13. אשר לנסיבות העבירה, מצא בית משפט קמא כי מאחר שהמדובר במספר עבירות שבוצעו בחבורה, יש בכך ללמד על מסוכנותם של הנאשמים שבפניו. מאחר שלעורר 1 יש עבר פלילי, עד כי, לדברי בית המשפט "ניתן לומר לגביו כי הפך את העבריינות לעיסוק", הרי שצירוף העילות (חשש הימלטות ומסוכנות) אינו מאפשר שקילת חלופה לגביו. בכל הנוגע לעורר 2 נראה כי בית משפט קמא התלבט, בשים לב לעובדה שעברו הפלילי מינימלי. יחד עם זאת, הגיע למסקנה כי דינו להיעצר שכן העובדה שנכנס לישראל שלא כדין, יותר מפעם אחת, כדי לבצע עבירות, מלמדת על מסוכנות שלא ניתן להפיגה בחלופה. העובדה שהוא צפוי לעונש מאסר אם יורשע מבססת את חשש ההימלטות. אילו היה תושב ישראל, כך כותב בית משפט קמא, ראוי היה לשחררו למעצר בית, אולם בהיותו תושב שטחים לא ניתן לפקח עליו ואין דרך סבירה למנוע את כניסתו החוזרת לישראל במטרה לבצע עבירות. בכל הנוגע לנאשם השלישי קבע בית משפט קמא כי נסיבותיו בולטות לקולא. אין לו כלל עבר פלילי, הוא הצעיר שבחבורה, בן למשפחה נורמטיבית, בעל השכלה, ועד למעצרו עבד לפרנסתו בעבודה מסודרת. משפחתו הציגה חלופה ראויה לפיקוח על תנועותיו, ועל כן שוחרר בתנאים שונים, ובכללם מעצר בית מלא בבית הוריו.
הערר
14. את עיקר הדגש בערר שם ב"כ העוררים על טענת האפליה. לטעמו, הופלו העוררים לרעה ביחס לחברם, אך מן הטעם כי הם תושבי שטחים, שכן בכל יתר הנתונים הצריכים לעניין, אין למצוא כל אבחנה של ממש ביניהם. הפליה על בסיס מקום המגורים אינה יכולה לעמוד, כך על פי הטענה, ולביסוס טענה זו הגיש ב"כ העוררים פסיקה של הערכאות השונות, ובכללן החלטות של בית המשפט העליון, לפיהן "העובדה לבדה כי הנאשם מתגורר באזור שאינו נתון בשליטה של מדינת ישראל, ואינו נתון לפיקוחה של משטרת ישראל, אין בה כדי להביא למעצרו בנסיבות בהן היה משתחרר נאשם תושב ישראל" (בש"פ 6339/03
מדינת ישראל נ. חושיה מחמוד).
15. לגבי עורר 1 הציג בא כוחו את העובדה, כי בתאריך 20.7.08 נעצר במעלה אדומים בחשד לביצוע עבירת התפרצות אחרת, ושוחרר בטעות כעבור שלושה ימים. משהתבררה הטעות, נתבקש לשוב והתייצב בתחנת המשטרה, והלה התייצב על אף שהעריך כי ייעצר (סופו של דבר שוחרר, ונראה כי לא היה בידי המשיבה לבסס נגדו כתב אישום בגין אותו אירוע). עוד טען, כי בית משפט קמא טעה באופן בו התייחס לעברו הפלילי. מתברר, כי לחובתו של עורר זה 4 הרשעות קודמות בעבירות חמורות, בכללן שוד מזויין, ואשר בגינן נדון לעונשי מאסר משמעותיים. אלא שעבירות אלה בוצעו בין השנים 1995 ו-1997. לטענת ב"כ העורר, משהשתחרר העורר מן המאסר האחרון, בשנת 2001, החליט לשקם את חייו, נישא והוליד ילדים. לחובתו שתי הרשעות נוספות מן השנים 2001 ו-2004, בעבירות של כניסה לישראל שלא כדין והתחזות כאחר. בשני המקרים, כך טען, נעברו העבירות על רקע רצונו של העורר לדור עם אשתו, שהיא תושבת ישראל.
16. אשר לעורר 2, לחובתו שתי הרשעות בעבירות של כניסה לישראל שלא כדין, שתיהן על רקע של ניסיון לחפש עבודה, בשים לב למצב הכלכלי הקשה השורר בשטחים.
17. ב"כ העוררים מציע, כי עורר 1 ישוחרר למעצר בית בבית אשתו, במזרח ירושלים, תוך הפקדת ערבויות מתאימות, ואילו עורר 2, שאין לו קרובי משפחה בתחומי מדינת ישראל, ישוחרר לביתו, יחוייב בהפקדת ערבויות מתאימות, וכן יחוייב בהתייצבות שבועית בתחנת משטרה הסמוכה למקום מגוריו.